אמיר וייס- פסיכולוג קליני

26/01/2024

"הילדים כבר מסמנים לי מה יהפוך את היום לכיף עבורם. אני רק צריך לשחרר את הציפייה המוקדמת ולזרום עם מה שקורה כעת. מסתבר שלהצליח לשלוף סוכרייה ממכונה יכול להיות כיף ממש כמו מתחם טרמפולינות משוגע... אנחנו מתכננים תוכניות לחיים. לעתיד. מייצרים לעצמנו ציפיות. אבל המציאות לא תמיד מסתדרת בהתאם. לחיים יש הפתעות משלהם. לפעמים זה מגיע בצורת שיטפון לא צפוי, לפעמים כסוכריות. ובמקום להיתקע על מה שאמור היה להיות, טוב נעשה אם נבין שזו המציאות כעת, והזמן חולף, אז בואו נמצה אותו הכי טוב שאפשר."
מתוך הספר "איך למות את החיים טוב יותר"

הרבה שואלים אותי בגלל שאמיר היה פסיכולוג קליני, 'האם הטקסטים שלו ידברו אליי? האם הספר יעניין אותי?' אז כן! הספר עבר עריכה כך שיתאים לקהל הרחב. אמיר כתב על החיים, על סיטואציות, תקופות. על נושאים שעניינו אותו ועל תחושות אישיות. הספר הוא בעצם אוסף מרשים של פוסטים וטקסטים שכל אחד יכול למצוא בו עניין משותף וטקסטים שיהיו עבורו משמעותיים מלמדים ומשכילים.
מי שעדיין לא רכש מוזמן להכנס לאתר של אמיר וייס---->חנות---- ולהזמין את הספר באיסוף עצמי או משלוח.
קריאה מהנה :-)

17/12/2023

"איך למות את החיים טוב יותר" הוא ספר המביא לנו את תובנותיו ומחשבותיו של אמיר וייס ז"ל, פסיכולוג קליני שהיה חלק משמעותי בקהילת הפסיכולוגים

16/06/2023

לאחר שבוע עמוס בסיפורים וזכרונות אנחנו רוצים לומר לכם תודה רבה על שהיה לכם חשוב להגיע, לספר, לשתף ולכאוב בכאבינו.
אמיר שלנו ידע שהוא נגע באנשים אך הלוואי שהיה מבין עד כמה. העוצמות שפגשנו היו מעל ומעבר למצופה. תודה רבה על כל האהבה והתמיכה שנתתם ואתם ממשיכים לתת.
לקראת השבת אני רוצה לשתף אתכם בפוסט שאמיר כתב בקבוצה של חולי סרטן ודיי מסכם את השבוע הזה.
תודה לכולכם ושבת שלום🙏

**איך למות את החיים טוב יותר**

הויכוח האלמותי שלי ושל אשתי,שהחל עוד כשרק הכרנו, הוא 'האם עושר מוביל לאושר'?
עדיין לא הגענו להכרעה סופית בנידון, אבל צברנו כמה תשובות, על אחת מהן שנינו ( וגם המחקר אגב) מסכימים:
'אם יש לך כסף- תקנה חוויות!'
לא (רק) ג'ינס חדש, תיק צד של גוצ'י או את האופניים הכי משוכללות שיש.
תקנו חוויות שבהמשך יהפכו לזיכרונות. זכרונות שילוו אתכם כל ימי חייכם.

כהורה, אני חושב הרבה על האופן בו אני מחנך, מעצב ומשפיע על ילדיי. ואם להתחבר לפסקה הקודמת, גם כאן-החוויה חזקה ומשמעותית מכל דבר אחר.
לא (רק) הכסף שאני 'שם על השולחן בסוף החודש'.
גם לא (רק) הוראות להפעלה מרחוק לסבתא ששומרת, בזמן שאני בעבודה.
ואפילו לא (רק) הנאומים החינוכיים שאני (לא עומד בפיתוי 🤦🏼‍♂️) ועושה להם בכל הזדמנות שיש לי 🤦🏼‍♂️

מה כן?
ה-נוכחות! ה-להיות שם! הלהוות מודל ודוגמא חיה במעשיי, לא בדיבוריי.
זה לתת להם לראות אותי כל בוקר מברך ומתעניין בשלומו של השומר בכניסה לביה''ס שלהם.
או לוקח מהשכנה המבוגרת את השקיות מהיד כדי לעזור לה.
או מצרף אותם איתי לנסיעת משלוח האוכל שאשתי הכינה עבור הקשישים העריריים שבעירנו.
זה לא מספיק לומר להם להיות אדיבים לסביבה, לכבד מבוגרים ולהיות בצד הנותן כשמתאפשר לנו. זה להראות להם (!) ולקוות שהם יפנימו.

התמזל מזלי לעבוד במקצוע בו אני קובע את השעות, ויכול להחליט להיות נוכח בבית בזמן 'השעות החמות'- מהרגע שהילדים חוזרים ממסגרות ועד שעת ההשכבות. להגיד לכם שבנוסף לנוכחות הפיזית שלי אני כל כולי מושקע בהם בזמן הזה?
שקר וכזב...אני מזייף המון, נמצא פיזית אך עסוק בענייני המון.
מחפש לברוח לפלאפון או לשירותים ולנוח קצת? בארורר!
לא בדיוק התנהלות שמהווה מודל לחיקוי, ואני מבקר את עצמי הרבה על כך, ועדיין- אומר לעצמי שעצם האפשרות להיות נוכח כל השעות האלו, גם אם לא בצורה מושלמת, זו חתיכת פריווילגיה. כי גם אם זה לא מושלם, זו הדרך להיות נוכח בחייהם. להוות מודל. להיות משמעותי בחייהם.
רק ככה הם יספגו את מי שאני. על החלקים הטובים יותר, וגם פחות.

משימה לא פשוטה להוות מודל לחיים עבור הילדים שלך!

היום כתבתי במייל היומי לילדים ( זה נושא לפוסט אחר), שבעקבות הכאבים אני נמצא הרבה בחדר, במיטה, והם בטח מרגישים את היעדרותי ביחס לנוכחות שלי בעבר.
ואז פתאום חשבתי לעצמי שזה לא מדויק שאני נעדר בנוכחותי. אני לגמרי נוכח! רק בצורה שונה לחלוטין ( והרבה פחות רצויה) מבעבר.
ואם בנוכחות, ומודל לדוגמא ולחיקוי עסקינן- איזה מן מודל אני מהווה כעת??
כי במצבי הלא כ''כ מתפקד- מודל מדהים וראוי לחיקוי *לחיים* זה כנראה לא!
ואם חשבתי שלהוות מודל לחיקוי לחיים זו משימה קשה, אז הגיע הסרטן והציב אתגר קשה עשרות מונים:

'איך מהווים עבור הילדים שלך מודל למוות? לתהליך גסיסה?

יש כזה דבר בכלל- להוות מודל לחיקוי למוות?
מישהו מכיר קורס כזה, שאפשר להרשם אליו? עדיף שיהיה מזורז, בזום, וברור שתשלום מראש ולא בסוף התהליך 🤪

פה אני מרשה לעצמי קצת להשתחצן ולהגיד שאם אני אכן בתהליך גסיסה שכזה, אז אני חושב שאני לא כ''כ רע בו:
- הכאבים משתקים, אבל אני לא עסוק בתלונות כל היום ומצליח לפרקים לתת מקום גם לדברים אחרים
- אני בכלל לא עסוק בשאלה הכה מיותרת -'למה דווקא אני?'
- ‏אני (מדי פעם) מצליח להיות נוכח ב-'כאן ועכשיו'
- ‏אני מצליח להפריד בין העיקר והתפל, ולעסוק במה שחשוב לי.
- ‏יש הומור בכל הח**א הזה
- ‏יש משפחה וחברים וקשרים שהולכים ומתחזקים
- ‏ויש ויש ויש....

אני חושב שאם היו ממסגרים את כל הדברים הללו תחת הכותרת לקורס ששמו 'איך למות את החיים טוב יותר?' הייתי מקבל ציון לא רע!
אבל אף אחד לא יצר קורס כזה, ולכן אני לא בטוח שהילדים שלי רואים את כל זה כחצי הכוס המלאה. סביר להניח שעבורם ( וביחס לעבר) זו חצי הכוס הריקה...

אז אני לא יודע...
הם לא בגיל שאפשר לתווך זאת להם במילים, וכל שנותר לי הוא לקוות שלא המילים הן החשובות, אלא החוויה. ושהחוויה שהם מפנימים כעת היא לא רק של 'היעדר נוכחות'...
אלא משהו שבעתיד, הם יוכלו להבין זאת בצורה גם אחרת, לקחת את זה עמם כזיכרון וכצידה לדרך....

והלוואי שאם אני לא יודע זאת עדיין, אבל אכן אני רשום לקורס 'איך למות את החיים טוב יותר?' אז שמתישהו, מישהו מהם יוכל להזכר באבא שלהם ולהגיד לעצמו:

'למדתי מאבא שלי איך ראוי לחיות את החיים! וגם למדתי ממנו איך ראוי למות אותם!'

11/06/2023

25/09/2022

טקסט נהדר של יורם יובל ( שמצטט את יאלום, אזכמה כבר אפשר ליפול איתו...).
אם לאמ-לק לכם:

To choose- לבחור.
זו פעולה של *לקבל* מי מבין האפשרויות
To decide- להחליט.
זו פעולה של *לאבד* מי מבין האפשרויות.
קבלו את ההחלטות שלכם מעמדה של decide. ככה הסיכוי שתצליחו לממש אותם יהיה גדול יותר.
שנה טובה לכולם!

https://www.facebook.com/100044519796008/posts/639931577500830/

16/09/2022

בוקר שישי, התחמם המנוע... טס למוסך (נוסע כמו צב, שלא יתפוצץ לי בדרך). המוסך הקבוע סגור. אין ברירה- נוסעים למוסך אחר.
אבל לא מכיר את המוסכניק הזה. עם שלי בניתי יחסי אמון שארכו שנים עד שהרשיתי לעצמי לסמוך עליו..
ובזמן שהמוסכניק של שישי מבצע את הדיאגנוזה שלו ( ומציע לי קפה..נחמד מצידו? או מניפולציה ובעצם הקפה הזה יעלה לי אלפי שקלים🤔)
אני חושב לעצמי שזה כולה רכב שצריך טיפול..
מה אם זו הייתה הנפש?
כמה קשה להרגיש בטוח שאכן אתה שם את נפשך בידיים כנות, מקצועיות ומתאימות?
אז אני מנסה בדרכים מאד לא מתוחכמות לבחון את המוסכניק ולראות אם אוכל לתת בו את אמוני.
וזה מוביל לשאלה-
באילו סיטואציות נתקלתם אתם כמטפלים/מטופלים בהם הרגשתם שאתם בוחנים/נבחנים ( בתחכום רב יותר או פחות) ביכולת לתת אמון?
מוזמנים גם לשתף מה עשיתם במצבים אלו
ובנימה אופטימית זו- שבת שקטה ונטולת תקלות💐

14/09/2022

אמ-לק: הזמנה לצפייה בהרצאה מוקלטת (פתוחה וחינמית, חלק מקורס מקוון) בנושא: פורמולציה טיפולית.
ובהרחבה:
תשאלו אנשים 'מה הופך מטפל למטפל טוב?'
אוהו..מגוון התשובות יהיה רחב מאד, ותשובה אחת לא תהיה דומה למשנתה.
עכשיו תשאלו *מטפלים*- 'מה הופך מטפל למטפל טוב?'
למרבה ההפתעה גם כאן הרבה אחידות לא תמצאו.
יש לכך כל מיני סיבות, שאפרט אותן בקצרה בהרצאה, ועדיין, יש כמה עקרונות בסיס משותפים שאני חושב שאפשר להסכים עליהם.
אבל בשביל זה צריך להגיד משהו על טיפול, ואז-
על *עוגות*.
על טיפול צריך להגיד- שהוא איננו מפגש חברי. הוא מפגש עם מטרה, וככזה, לכל מה שהמטפל אומר/עושה צריכה להיות הצדקה, כי אלו פעולות שאמורות לקדם את הטיפול.
ובשביל להבין מאיפה מגיעה ההצדקה- אפשר לדבר על עוגות:
מה הופך עוגה לטובה?
1. מרכיבים טובים
2. אופה טוב
3. מתכון טוב
-המרכיבים-
טובים ככל שיהיו, הם עומדים להם על מדף הסופר ומחכים שמישהו ייקח אותם וייתן להם את הייעוד שלהם. אחרת, הם נשארים 'גנרים' ואפשר לעשות בהם שימוש לכל מיני דברים.
כך הן תיאוריות פסיכולוגיות. מעמיקות ככל שתהיינה, הן לעולם כלליות ולא מדברות על האדם הספציפי.
אופה טוב-
זה האדם שמשתמש במרכיבים. לאופה טוב יש מאפיינים מסוימים שישפיעו על התוצר הסופי: נסיון, אינטואיציה, יצירתיות, העדפה אישית שלו, סגנון עבודה משלו, סוג ההכשרה שעבר ועוד... טובים ככל שיהיו המרכיבים, בידיים הלא נכונות תצא לנו עוגה פח.
כמוהם מטפלים. שונים ומגוונים בכל אותם קריטריונים, וזה משפיע על איכות הטיפול.
אני רוצה להרחיב דווקא על המרכיב השלישי- *המתכון*.
המתכון הוא מה שמחבר בין המרכיבים בצורתם הייחודית. המתכון הופך את המרכיבים 'הגנריים' לעוגה הספציפית. הוא זה שמספר את הסיפור האישי של העוגה הזו, מתווה את התהליך שהיא צריכה לעבור כדי להפוך ממוצרים על מדף לעוגה טעימה.
המתכון זקוק גם לידיים טובות. לאופה טוב שיידע ליישם אותו בצורה מקצועית ואיכותית. לאלתר עוגה בלי מתכון- זה מתכון להרבה טעויות.
בעולם הטיפול, למתכון הזה אפשר לקרוא: 'פורמולציה טיפולית'.
הפורמולציה היא החלק המחבר בין התיאוריות הפסיכולוגיות הכלליות, לסיפור החיים של המטופל האישי והספציפי. הפורמולציה עוזרת למטפל לחשוב:
- מה צריך לקרות בטיפול כדי לסייע למטופל?
- מהם הכלים בהם עליו להשתמש?
- איזה מסלול המטפל והמטופל צריכים לעבור?
וכמו עוגה, טיפול שנעשה בלי חשיבה כלשהי מאחוריו, גם הוא- מתכון להרבה טעויות. עוגה לא מוצלחת אפשר לזרוק לפח. טיפול לא מוצלח- המחיר שלו עלול להיות גבוה הרבה יותר.
אז בהרצאה הזו אני מדבר קצת יותר לעומק על הנושא הזה שנקרא- פורמולציה טיפולית. ההרצאה היא חלק מקורס מוקלט בנושא. קורס שבניתי ומיועד למטפלים, כי פורמולציה זה אחד מעקרונות הבסיס של טיפול, וככזה, צריך בעיני לתת לו יותר מקום. את המקום הזה לא מצאתי עד כה בשלל הקורסים הקיימים, אז במקום לחכות שיהיה כזה- יצרתי אחד (וגם הייתי חייב להצדיק לעצמי איכשהו 3 שנים של קריאה, תרגום וחפירה בכמות החומר העצומה שקיימת בנושא).
מוזמנים לצפות, להתרשם, להגיב, ואשמח אם תשתפו בקרב חברים, קולגות ופורומים של מטפלים שהנושא יכול לתרום לעבודה הטיפולית שלהם.
צפייה נעימה!
קישור בתגובות

07/07/2022

**על טיפול פסיכולוגי וכפתורי ווליום**
כשהייתי ילד שעות הצהריים בין 14-16 היו שעות של שקט בבית. ההורים נחים. לפני שתיים? בלאגן. אחרי ארבע? מסיבה. אבל בין לבין? שקט. לקחת את חטיף הדגיגונים, להתיישב מול הטלויזיה ולראות ריקי לייק...
זה היה הנוהל בבית. הרגל. למדנו לא להפריע. התרגלנו להוריד את כפתור הווליום המדומה למינימום בשעתיים האלו.
בדימוי כפתור הווליום אני נזכר לא מעט בחדר הטיפולים. כל פעם בהקשר אחר, אבל העקרון דומה, ונוגע בשאלה:
עד כמה כפתור הווליום שלנו רגיש? ונשלט?
אצלנו הבית השתתק לשעתיים בצהריים, אבל יש אנשים שגדלו בחוויה שהווליום שלהם חייב להיות חלש במשך כל שעות היממה. הכפתור 'נתקע' אי שם, בעוצמות הנמוכות..
לא לכעוס חזק מדי...
לא לצפות יותר מדי...
לא לאהוב יותר מדי...
לא לאכול יותר מדי...
לא להתלהב יותר מדי..
הבנתם את הפואנטה..תשלימו אתם את הווליום שמדבר אליכם.
ויש אנשים שבבית שלהם תמיד היה רעש. ובהתאם- גם כפתור הווליום שלהם. כאילו מישהו שם על 'פול ווליום' והחביא את השלט. אז הכל היה 'חזק מדי'.
לפעמים חזק זה טוב.
לפעמים דווקא חלש זה טוב.
הכי טוב- שיש לנו את היכולת לווסת את העוצמה לפי בחירתנו.
לפעמים אנשים מגיעים לטיפול כי משהו בכפתור הווליום שלהם התקלקל. פתאום הוא נהיה עוצמתי מדי בלי כוונה, או חלש מדי.
אחרים לפעמים מרגישים שמאז ומתמיד משהו בווליום לא היה מכוון כמו שצריך.
בטיפול יש לנו הזדמנות לבחון את הווליום הזה. לנסות ללמוד דרכים חדשות לכוון אותו. לפעמים ההתנסות היא שם בחוץ, ולפעמים ההתנסות היא כתוצאה מזה שמשהו בתוך הקשר הטיפולי יוצא מכיוונון. ואז גם בקשר הטיפולי קורה משהו חזק מדי או חלש מדי. לפעמים זה לא נעים, אבל ככה לומדים לווסת אותו. את הכפתור צריך להרגיש, אי אפשר לעשות זאת בשלט רחוק. באופן סטרילי.
אלא אם כן אתם רמתגנים בימי שלישי בין שתיים לארבע. אז זה לא תלוי רק בכם, כי כל החנויות נסגרות והעיר משתתקת לשעתיים. לפחות כך היה לפני 30 שנה.
בכלל נראה לי שהווליום הקולקטיבי היה מתון יותר ומכוונן יותר בימים עברו..אבל זה כנראה לפוסט אחר...
אז איזה כפתורי ווליום אתם מכירים אצלכם או אצל אחרים?

29/05/2022

שאלה שנשאלה בקבוצת מטפלים, בתחילה חשבתי שהיא פשוטה ומובנת מאליה, אך ככל שרבו תשובות המטפלים, הבנתי כמה היא מאתגרת ומעשירה.
אז עכשיו מפנה אותה אליכם:
מה המטרה של טיפול פסיכולוגי בעיניכם?

27/04/2022