בית לרוח - מרכז לליווי רוחני

15/08/2025

•האם היית רוצה לדעת מתי תמות?
•איך אתה רוצה למות?
אלו חלק מן השאלות שאנו שואלים את עצמנו לא פעם במפגשי ״מת לקפה״.

השאלות הללו מהדהדות בי יותר מתמיד בשבועות האחרונים.
טריגרים לשאלות הללו לא חסרים בעת הזו, כשהמוות נוכח בחיינו על כל צורותיו וגווניו.

אחד משני הטריגרים שלי בשבועות אלה היה אישי וקרוב, כשחווינו הדרדרות דרמטית במצבו של אבי בן ה-90, שגרמה לי לעשות אחורה פנה מחופשה בפינלנד הרחוקה.

אחד המשפטים הראשונים שאמר לי כשראה אותי היה: ״הייתי בקצה, בזנב של החיים.״ לצערי, לא הצלחתי לדלות ממנו פרטים מה פגש שם ב׳זנב של החיים׳, אך כשישבתי לידו שמעתי אותו קורא לאביו ולאמו. שעות אחר כך סיפר שחלם עליהם ושאביו אמר לו ״יהיה בסדר, יהיה בסדר״.
מצבו של אבי התייצב קצת בינתיים. אני ממשיכה לתפוס רגעים ומחוות שאנצור בליבי מהזמן הזה איתו.

הטריגר השני היה מותו המפתיע של אלון אבוטבול, שיצא מהעולם ביעף, ממש באותם ימים בהם אבי נאבק להשאר כאן.

זה מוביל אותי לשאלה הפילוסופית על החוזה הנשמתי של כל אחד מאיתנו לגבי סוף חייו, שאלה שהופכת מורכבת מאד בזמן הזה במיוחד.

אם יותר לי לבחור את מותי ההעדפה שלי תהיה ליציאה המאפשרת פרידה וסגירת מעגלים.

ואתם? איך אתם הייתם בוחרים למות?

בראיון שקיים קובי מיידן עם אלון אבוטבול לפני שנתיים הם שוחחו על קריירת השירה שפצח בה. קובי שאל אותו ״איזה שיר ישירו בהלוויה שלך?״ ואלון ענה: ״בלוויה שלי לא ישירו״ וציטט כמה משפטים מתוך שיר שכתב ושר (באנגלית) באלבום הנפלא שהוציא באותה עת, ולהלן ציטוט ממנו:

״כשאתה מגיע למקום ריק
נהג בו בכבוד
כל מה שתעשה
כל מה שתאמר
כל מה שתחשוב
ימלא

כשאתה מגיע למקום ריק
השאר אותו כפי שהוא
נסה להידמות לו
להיות הוא
להיות ריק

‏כשאתה מגיע למקום ריק
צוף, אל תנבח
אל תעשה גלים
התפרק
לאלף רסיסים

רוקן כל מה ששלך
‏פזר עצמך על פני האדמה
החוף הים הסלעים העצים
כולם ריקים אתה רואה
אתה שומע
איך הכלום מתהלך״

כולי תקווה שאלון חווה את הריק המיוחל הזה בחייו ובמותו.
יהי זכרו ברוך.

Hadas Amiel

09/08/2025

היי שלום, טובה לָאורָה

ב-2018 יצאתי בערב לבלות בפסטיבל הסרטים בחיפה, עם מכר מעין גדי, בן למשפחה של חברים שלנו. כשהגענו לרחבת האודיטוריום במרכז הכרמל, הופיעה מולנו דמות מוכרת. אני הכרתי אותה מרחוק בשל דמותה המקורית והמיוחדת, שמיגנטה כל מי שהיה בסביבתה. אישה מרשימה כלפי חוץ וכלפי פנים. מלבושיה מיוחדים והיא עדויה בתכשיטיה הגדולים והמקוריים. הופתעתי לראות את המכר שלי מתנפל עליה בחיבוקים ומספר לה כי שנים רבות מאוחסנים בעין גדי הארגזים שלה שהשאירה מאחור, כאשר נפרדה מאביו עשרים שנה קודם לכן. אלו היו נישואי בזק של אהבה שנייה, ונמשכו שנה אחת.
במהלך החודשים הבאים ניסה הבן למשוך את טובה להגיע לעין גדי, מתוך אינטואיציה חזקה ששאפה לחבר בין אביו לטובה כימי קדם. ואכן, מהיום שטובה הופיעה שוב בעין גדי, לא נפרדו השניים והאהבה שרתה בקינם משך השנים האחרונות.
>
טובה עזבה את חייה מאחור וחיברה את אביו עם שפע האהבה שבתוכה. היא טיפלה בו במסירות עם ידע שופע בתרופות אלטרנטיביות והקימה אותו על הרגליים, גם כאשר החלה אצלו הדמנציה שהידרדרה בהמשך.
>
ליבה של טובה זכרונה לברכה נדם לתמיד במפתיע לפני יומיים, בהיותה בת 82. עיניה הכחולות והגדולות, שמבטן שופע חמלה, רוך ועדינות, סקרנות והקשבה נעצמו. ליבה לא עמד לה יותר לחזות בסבלו של היקר לה ביותר ושל העולם.
>
לא יאמן, כולם אמרו זה לזה . איך לא נוכל להרים אליה טלפון ולשאול מה אומרים הכוכבים, או על איזו ריפוי היא ממליצה. לכל אחד שפגשה נתנה את הבמה, תמיד נדמתה לנו כדמות נצחית .
>
טובה עשתה חיל שנים רבות כאחות הראשית של מחלקת השיקום בהדסה עין כרם, וגם שם ריפאה בדרכה הייחודית. היא עשתה שם מהפכה בשיטות האלטרנטיביות שהביאה, עוד לפני שהיו מוכרות לכלל הציבור.
טובה היתה פותחת מפה וחוזה את העתיד למי שביקש ושאל. היא היתה אסטרולוגית מקצועית ובעלת ניסיון רב. היא ניחנה ביכולות ייעוץ ומרפא, והיה לה ידע רחב בתחום הקונבנציונלי והאלטרנטיבי. היא יצרה קשרים וחיברה בין אנשים לצרכי ריפוי.
>

יותר מהכל טובה היתה מלווה רוחנית באופן טבעי, לכל מי שנזקק. היו לה את כל הכלים הנדרשים להיות נוכחת במלואה מהרגע הראשון שבו פגשה אדם- הקשבה. עדינות. רוך. אופטימיות. חמלה. בטחון. תקווה.
>

זו היתה אחת מהלוויות הגדולות שלקחתי בהן חלק ואני בטוחה שחלק גדול מאלה שעזרה להם על הדרך, כלל לא שמע עדיין שנפטרה. שלל אנשים שרובם לא היו מיודעים זה לזה, הגיעו לבית העלמין ללוות אותה בדרכה האחרונה, לפינת בית הקברות, מול הנוף הפראי. היו אלו האנשים שטובה פגשה וליוותה את מצוקותיהם, שכן לטובה לא היתה משפחה. זוג אנשים טובים שורדי שואה אימץ אותה מבית יתומים, ובמהלך חייה לא הקימה משפחה, אך כל אדם ואדם שפגשה הפך לבן משפחתה.
>

טובה... אני רוצה לחקוק את היכרותנו הטובה עימך, אחרי שנפרדת מאיתנו בפתאומיות שכזאת, מבלי לגלות לנו את מפת כוכבייך, ולספר לך שלא הלכת לבד, והרבה ממשיכים ללכת איתך. אני רוצה לחבק אותך ולאחל לך דרך צלחה...

Liora Komornik Komo

31/07/2025

החודש הלכה לעולמה, בגיל 96, דר' ג'ואנה מייסי, שהיתה מקור להשראה עבורי, עבור חברי ל'בית לרוח' ועבור אלפי אנשים בעולם. ד"ר ג'ואנה מייסי היתה אישה יוצאת דופן שהקדישה את חייה לחקר החיבור בין רוחניות, אקולוגיה ושינוי חברתי. היא היתה סופרת, פילוסופית, פעילת סביבה, ובודהיסטית. מייסי נולדה בשנת 1929, גדלה בילדותה בעיר ניו יורק, אך העדיפה את השדות והיערות, בהם הרגישה לדבריה שהעולם חכם וגדול. בתחילת חייה הבוגרים עסקה בלימודי דת, יחסים בין לאומיים, ואפילו עבדה ב- CIA. במשך חייה הארוכים גרה ופעלה בארצות הברית, גרמניה, הודו, ומדינות נוספות בהן חקרה נושאים רבים כגון בודהיזם, שירת רילקה, פילוסופיה, היסטוריה וחברה. הנושא שעסקה בו עשרות שנים היה הצלת כדור הארץ, הטבע והאנושות ממשבר אקולוגי וחברתי.

עבודתה התמקדה בסיוע לאנשים לפתח עמידות פנימית שמאפשרת לפעול בהתמדה למען עתיד טוב יותר במצבים מעוררי חרדה, שהשליטה עליהם נמוכה, לא מתוך אופטימיות נאיבית, אלא מתוך הבנה עמוקה של האתגרים.
אחת האמירות הבולטות בהרצאותיה של ד"ר מייסי (*) הייתה ש"אין לנו את הלוקסוס להתייאש, ולכן אנחנו צריכים לדבוק בתקווה". לעומת הייאוש שנחווה כחוסר אונים ו/או קיבעון, התקווה מחייבת ומביאה עימה תנועה ונשימה. ד"ר מייסי מבחינה בין תקווה פאסיבית שמשמעותה לחכות שהנסיבות החיצוניות ישתנו, למושג שקראה לו "תקווה אקטיבית.״ התקווה הפעילה מעודדת להיות חלק פעיל מיצירת העולם בו אנו רוצים לחיות.

במסגרת עבודתה, ובשיתוף עם עמיתיה ותלמידיה, פיתחה שיטה פורצת דרך לתרגול תקווה פעילה, אשר נקראת "העבודה שמחברת מחדש". שיטה זו הנה תהליך רב עוצמה לשינוי אישי וחברתי.

"העבודה שמחברת מחדש" מבוצעת כעבודה קבוצתית שנועדה לטפח את הרצון והיכולת לקחת חלק בריפוי עולמנו. מתחילת יישומה בסוף שנות ה-70, היא עזרה לאלפי אנשים ברחבי העולם למצוא סולידריות ואומץ לפעול למרות החמרה בתנאים החברתיים והסביבתיים. עבודה זו עוזרת לאנשים להפוך ייאוש ואדישות לפעולה בונה ושיתופית. היא מביאה דרך חדשה לראות את העולם כגוף חי גדול ומחובר יותר.

למה "תקווה פעילה" רלוונטית כל כך היום?
בעולם שבו תחושת חוסר האונים יכולה לשתק, "תקווה פעילה" מציעה התבוננות מעשית ורוחנית המאפשרת לנו להמשיך לצעוד קדימה, ליזום ולעשות, גם נוכח הקשיים וגם כשנדמה שאנו פועלים נגד "תחנות רוח".
היא מגבירה את תחושת המסוגלות העצמית, מחזירה את היכולת להשפיע ולשנות משהו ולו במעט, במצב נתון. בין אם זה לשנות את המציאות החיצונית, או את התגובה שלי אליה. היא מעודדת אותנו לבחור בחירות חופשיות, ומזכירה לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר.

התזכורת הזו חשובה במיוחד במצב המלחמה בו אנו נמצאים, בו רבים מאיתנו מרגישים פצועים בגוף, בנפש או בעולם הערכים האישי. העבודה שמחברת מחדש מראה לנו שאנחנו לא לבד, ויש ביכולתנו להיות כאן בנוכחות ובפעולה גם עם אחרים.

אנחנו ב'בית לרוח' מצאנו קשר חזק בין הליווי הרוחני למסרים של ד"ר ג'ואנה מייסי. לאורך השנים האחרונות זכינו להנחות מספר מפגשים שעסקו בבניית תקווה פעילה דרך תהליך ׳העבודה שמחברת מחדש׳. מפגשים אלו - סייעו למשתתפים למצוא בתוכם נחמה, יצירה מחודשת, תקווה ויכולת לפעילות מטיבה.
ד"ר מייסי השאירה אחריה מורשת אופטימית ועוצמתית: לא להניח שהכל יהיה בסדר באופן פסיבי, אלא להיות חלק מזה שהכל יהיה בסדר. אנחנו מוקירים את ההזמנה שלה להיות אקטיביים, מודעים, ואמיצים מספיק כדי לאהוב את העולם, גם כשהוא כואב ומאתגר. אנחנו זוכרים את דבריה- "תקווה פעילה היא התעוררות ליופי החיים שלמענם אנו יכולים לפעול. אנו שייכים לעולם הזה."

(*) הרצאותיה של ד"ר ג'ואנה מייסי זמינות ברשת.

רוני אלמוג מלכה

16/07/2025

מבחר סיפורים קטנים על ההתמודדות עם המוות המתקרב מפרי עטה של מירב גרי כהן - מלווה רוחנית ותיקה ומנוסה. הצצה קטנה לעולם הליווי הרוחני ברגעי משבר.

Meirav Gary-cohen

כשהמוות הוא ודאות, מה נבחר לעשות עם החיים? מסע מרתק אל הדרכים לשמור על תקווה מול הפחד הגדול מכולם.

10/07/2025

יצאתי לפני יומיים להליכה בטבע
ופתאום ראיתי את המוות מול העיניים
הרגשתי את הלב שלי נופל לתחתונים
לא האמנתי שאני הולך לפגוש אותו עכשיו
עצמתי את העיניים חזק חזק
וכשפתחתי אותן שוב ראיתי שהוא עדיין נמצא שם
יושב על האדמה, נשען על עץ אורן ומסתכל על הנוף לכיוון העמק
בהתחלה הוא לא שם לב אלי, היה נראה שהוא שקוע בהרהורים

התקרבתי אליו לאט לאט וכחכתי בגרון
רציתי לרמוז לו שאני פה כדי שלא יבהל
זה לא עזר. הוא הסתובב אלי בבהלה
אבל נרגע כשהוא ראה שזה אני
הוא החזיר את המבט לכיוון העמק ועשה לי תנועה שמזמינה אותי לשבת לצידו

אנחנו רגילים לדבר כבר הרבה שנים אבל אף פעם לא ראיתי אותו במצב כזה.
הפעם הוא היה נראה עייף ומתוסכל
ישר זה פתח לי את הלב אליו
הרגשתי שאני נכנס לתפקיד של מלווה רוחני ושאלתי אותו בקול רך מה שלומו.
הוא הרגיש שאני באמת רוצה לשמוע והתחיל לשתף בקול נמוך
כמעט לא הצלחתי לשמוע אותו אז ביקשתי שיגביר את הקול
הוא התקרב אלי ואמר שהוא מעדיף לשמור על קול שקט ושאל אם זה בסדר שנדבר ככה

כשהוא התקרב אלי ככה ראיתי שקיות שחורות מתחת לעיניים אדומות
אם מקודם חשבתי שהוא עייף, הבנתי עכשיו שהוא ממש מותש
קרה משהו? שאלתי בדאגה
אל תשאל עומר
החיים האלה עושים לי את המוות.
(חיכיתי בסבלנות שימשיך)
בשנים האחרונות זה נהיה ממש בלתי נסבל
המון שנים הייתי רגיל שמחכים לי
מברכים אותי כשאני בא
מודים לי שסוף סוף הגעתי
אפילו היו לא מעט שקצת כעסו עלי שלקח לי כל כך הרבה זמן לבוא
אבל זה היה ברוח טובה והם נרגעו מהר כשראו אותי
ועכשיו, בייחוד בשנתיים האחרונות
כאילו הכל התהפך

מלא אנשים עכשיו שונאים אותי
מקללים אותי
מאחלים אותי לאחרים אבל לא בקטע טוב
אומרים שאני גורם להם לצער
דופק להם את התכניות
הורס להם את החיים
היית מאמין?? אומרים עלי שאני הורס להם את החיים
איך הם לא מתביישים??
אני אומר לך עומר, אנשים פה איבדו את זה לחלוטין
נראה לי שאתם סובלים פה מאיזה מגפת שיכחה
כמו בספר ׳על העיוורון׳ של סאראמאגו
רק שאצלכם זה ׳על הזיכרון׳
כאילו כולם שכחו.
מוות השתתק. לקח כמה נשימות עמוקות וחזר לבהות בנוף
הוא היה נראה מכונס יותר בתוך עצמו

רציתי לעודד אותו לפרוק את מה שיושב לו על הלב
אז נתתי לו כמה רגעים ואז שאלתי בעדינות,
שכחו מה?
שכחו מה התפקיד שלי, הוא אמר בהתפרצות
ונראה היה שגם הוא שכח לרגע שהוא רצה לדבר בקול שקט
שכחו שזה לא כיף תמיד להגיע אחרון
שזה מבאס טילים שכל כך הרבה אנשים נרתעים ממני
פוחדים ממני
לא מפסיקים לחפש דרכים להיפטר ממני
מדברים עלי כאילו אני משהו רע
כאילו לא ידעו מראש שאני הולך לבוא.
כל החיים הם רואים אותי עובר בכל מקום
מרגש אותם
מזכיר להם מה הכי חשוב בחיים
עוזר להם להעריך את מה שיש להם
גורם להם להתקרב האחד לשני
נותן להם השראה לאין סוף שירים ויצירות
עושה להם תחושה של מיסתורין לאורך כל הדרך
מתאמץ להפתיע אותם
בסוף לוקח מהם את כל המחלות והכאבים
מביא להם ברגעים האחרונים קרובי משפחה שהם לא ראו מלא זמן
לוקח אותם לטיול במנהרות מופלאות של אור
עוטף אותם אותם אחרי זה באהבה ללא תנאים
נותן להם אפשרות לראות את כל החיים שלהם במרוכז בשנייה אחת
ואחר כך אני גם..
עזוב עזוב, בשביל מה אני טורח לספר לך את כל זה
גם ככה אתה לא תזכור את השיחה שלנו
ושוב תחזור לפחד ממני

האמת לא ידעתי כל כך מה להגיד לו
כשהוא התחיל לפרט על התפקיד שלו
הבנתי כמה הוא צודק
גם על הקטע שיש מצב שאת הרוב אני אשכח ואחזור לפחד ממנו

אז שמתי יד על הכתף שלו
הסתכלתי לו עמוק לתוך העיניים
והבטחתי לו שאני עומר לא משאיר אותו לבד
שאני אישית אזכיר לכמה אנשים את הנקודות העיקריות בעבודה שלו
כדי שיעריכו ויכבדו אותו כמו שמגיע לו

עד לפני יומיים לא ראיתי את מוות מתרגש ככה
הוא נתן לי חיבוק ארוך מכל הלב
והרגשתי איך הנשימה של שנינו נרגעת.

רוצה לבוא איתי לאכול משהו? שאלתי אותו
הוא אמר שהוא לא מרגיש רעב
שהוא התמלא רוחנית מהשיחה שלנו וזה הקל עליו
שאלתי אותו אם הוא רוצה להיות עכשיו לבד או מעדיף שאשאר איתו
הוא אמר שזה בסדר
שאני אמשיך בטיול שלי ואלך לעשות חיים
וכבר ניפגש בהמשך הדרך…

05/07/2025

קול דממה דקה – בתוך הרעש הגדול
"וְאַחַר הָרַעַשׁ – אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ – קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"
(מלכים א', י"ט)

בשבועיים האחרונים, בתוך הרעש של מלחמה, דאגה, חוסר ודאות – אני פוגשת שוב ושוב אנשים שמבקשים דבר אחד פשוט:
מקום לשהות בו. בלי שיפוט. בלי תשובות מהירות. רק נוכחות.

אנשים שצריכים שמישהו יקשיב להם עד הסוף.
שישאל איך הם באמת, וישאר רגע אחרי התשובה בלי לתת פרשנויות ובלי עצות.

לפני כמה ימים פגשתי אישה צעירה, אמא לשלוש בנות צעירות, שבעלה כבר בסבב הרביעי של המילואים.
היא אמרה לי:
"כולם שואלים אם אני מסתדרת, אם אני צריכה עזרה. יש תורנות במשפחה לבייביסיטר, יש אפילו שכן שמוציא את הכלב לטיולי לילה. מזמינים אותנו לארוחות ערב ועוד כל מיני מחוות שמחממות את הלב. אבל אף אחד לא שואל אותי איך אני באמת מרגישה. האם אני נרדמת בלילות? האם אני מפחדת?, וכן אני מפחדת פחד מוות להישאר אלמנה. ואם אני מעיזה להוציא איזה רמז לכך מהפה, מיד כולם מעבירים אותי הלאה. מה פתאום? תחשבי מחשבות טובות... "
ישבנו יחד, בשקט. היא בכתה. אני שתקתי. הישרנו מבט זו לזו. הקשבתי קשב רב לכל פחד שהעלתה. לא הצעתי לה פתרונות.

שאלתי אותה אם היתה רוצה לכתוב את הפחד על נייר. היא הנהנה בראש ואני הוצאתי גליון נייר גדול וקופסת צבעים. היא כתבה בצבעים שונים. הצעתי לה לעשות לזה מסגרת. "למה?" היא שאלה. "פחד הוא כמו עשן סמיך, בור שחור, תהום נפערת....אם אנחנו שמים אותו במסגרת, לפעמים זה עוזר לנו".

כשהלכה, היא אמרה:
"לא ידעתי כמה הייתי צריכה שמישהו פשוט יהיה איתי, שיהיה לי מקום לשפוך אליו את כל הפחדים בלי פחד – מה יגידו.."

וזה בדיוק מה שלימדה אותנו נעמי שיין:

"לא תמיד נוכל לשנות את מה שקורה סביבנו,
אבל תמיד נוכל לבחור איך להיות בתוך זה.
לְנַשֵּׁם. לא להאיץ את הכאב.
לא למהר לנחם. פשוט להיות –
לב פתוח בתוך מצוקה פתוחה."

☁️
הליווי הרוחני אינו מציע פתרונות קסם.
אבל הוא כן מציע קול דממה דקה – מרחב של הקשבה, נוכחות, אנושיות ולעיתים גם פעולות קטנו ויצירתיות שעוזרות לנפש.

וזה מה שנחוץ עכשיו יותר מתמיד.

20/06/2025

ממה קיבלתי השראה ותקווה השבוע:

- מהמלווים הקשישים שלי, שיכולת ההסתגלות שלהם לטרפת שבחוץ מרשימה ביותר, היכולת לקבל את הסיטואציה בפרופורציה, כל אחד לאור נסיון החיים שלו/ שלה, הרצון לשמור על השיגרה ובעיקר - חוסר הפחד מן העתיד- מבחינתם ׳מה שיהיה יהיה׳ - רובם עודדו אותי ואמרו שהם מאמינים שיהיה טוב.

זה מזכיר לי שיומיים לפני שהתחילה המלחמה נגד איראן הספקתי להשתתף פעם ראשונה בארוע ׳קולולם׳, בו למדנו וביצענו את השיר ׳יהיה טוב׳ של יסמין מועלם. קולות השירה של מעל 1000 איש בשני קולות וביחד עדיין מהדהדים בי מאז.

- האנשים שהסתתרו איתי תחת גשר בזמן אזעקה בדרך חזרה מהמלווים שלי בחיפה - שכל אחד הסתכל הצידה ובדק אם השני בסדר.

- הסיפור של אלי שרעבי - איש מעורר השראה שבעיני מייצג את כל האיכויות שהייתי רוצה לראות במלווה רוחני. אני ממליצה הן על הספר שלו- חטוף, והן על הקשבה לראיונות האחרונים איתו.

- יצירה - השבוע רק הדבקתי והדבקתי גזרי נייר בלי כוונה מיוחדת- בסוף תמיד יוצא משהו. וגם אם לא- זו פעולה שמרגיעה את הנפש.

- נשימה -השבוע נשמתי הרבה…עם עצמי ועם המלווים שלי - שמנו יד על החזה ויד על הבטן והבאנו תשומת לב לתנועת הנשימה. גם אלו שפחות״ מרגישים״ דיווחו שזה ממש מרגיע אותם. ההסבר לכך הוא שנשימה מודעת מאזנת את מע׳ העצבים האוטונומית ומעודדת את המע׳ הפאראסימפטטית, המרגיעה, להכנס לפעולה. יש מחקר שמראה שמספיק תרגול של דקה(!) לאזן את המערכת. מומלץ בעיקר אחרי התרעה, אזעקה, או חלילה וחס- נפילה באזור סמוך.

- הכרת תודה על מה שיש - תרגול חשוב ביותר- מחקרים רבים מראים כמה הוא משמעותי ומשפיע לטובה על מצב הרוח, הורדת סטרס, רווחה וחוסן נפשי.

אני מאחלת לכולנו שבת שקטה ובטוחה.
שבת שלום

Hadas Amiel

12/06/2025

כשהתחלתי ללוות מבוגרים בקהילה, עשיתי זאת מתוך גישה שאם כבר אני מתבגרת, אז הגיע הזמן לעסוק בחומר של ההזדקנות. בדומה לכך יצרתי בגדי תינוקות כשהכיוון היה 'סבתאות'.
>
אך יחד עם זאת, העשייה בתחום לא ממש קרבה את ההפנמה שיום אחד גם אני אחליף קידומת, והמושג/מצב זקנה יתפוס אותי באופן אישי.
מאז שהחלפתי קידומת (אני בת 70) קול לחש בתוכי: 'זקנה, זקנה' ומאז אני משדלת עצמי להסכים.
>
מלווים יקרים שלי - תודה על ההדדיות בהליכה המופלאה והכואבת בדרך ה-'גם וגם'.
>
אחיי ואחיותיי שורדי הזמנים - שהחיינו והגענו לזמן המופלא הזה ולזמנים הבאים אחריו. ממרחק לא האמנו שנגיע אליהם יום אחד, ועכשיו אנו רואים שנשארה לנו עוד כברת דרך לא מתוזמנת.
מוזמנים להתחבר, להוסיף, להחסיר, וגם להשליך...כי זו עת בחירה... לחיים...
>
>
מסמך הסכמות להחלפת קידומת:
להסכים לכל פנייה של "את בכלל לא נראית..."
להסכים לכך שהלכתי נחרצת, הגעתי, ועכשיו אני לא יודעת מה רציתי
להסכים למה שאני רואה במראה
להסכים שאין לי מה למהר
להסכים לכך שכולם קוראים לי סבתא, אפילו בן הזוג
להסכים להקשיב לכל הפרטים אפילו שיודעת
להסכים שעכשיו כואב כאן, ואם לא כאן, אז שם
להסכים להיות בחזרה הילדה של אמא שלי
להסכים שמישהו אחר יתכופף להרים
להסכים להתעלם מהאבק
להסכים להירדם בשיא המתח הארוטי בסרט המוקרן על המסך
להסכים לקבל את הכסא כי הוא מיועד לי
להסכים להיות זקנת שבט לא כל כך חכמה
להסכים שאני פוחדת יותר
להסכים שכבר אין לי את הכוחות לעמוד ולצעוק ולשבור כסאות
להסכים שטוב being מ- doing למרות שמדגדג באצבעות
להסכים שאני פחות טובה בדברים שפעם הייתי הכי טובה בהם
להסכים לנוחות
להסכים לשבת ולספוג, לבהות, כלום...
להסכים לכל הדברים שכבר לא אוכל לעשות
להסכים שעדיף להשאיר דברים מחוץ למזוודה
להסכים להיות לבד
להסכים להיות מחוץ לעניינים
להסכים לעייפות
להסכים לכל קמט
להסכים לפנות מקום לדור הבא

LLiora Komornik Komo

05/06/2025

בכל מה שקשור להתמודדות עם מוות ואובדן, נדמה שהקו המעורפל בין מציאות לבדיה היה פרוץ עוד הרבה לפני שהתוודענו לשימוש היתר במילה "פייק".
הבינה המלאכותית היא עוד אמצעי ברצף ניסיונות לשמר ואף להקים לתחייה.

מעניין ללכת אחורה בזמן ולבחון את ההתמודדות עם אובדן לאורך ההיסטוריה האנושית:

<

חניטת המומיות במצרים העתיקה (המאה ה-26 לפנה"ס – המאה ה-4 לסה"נ)
<
המומיה הייתה הדרך בה ניסו המצרים לשמור על גופו של המת, מתוך האמונה בחיים אחרי המוות. כדי להשיג זאת, המומיה הייתה צריכה להישאר שלמה, ולכן היו מפנים את האיברים הפנימיים, משרים אותם בתמיסות, ואז היו מייבשים את הגוף בחומרים מונעי ריקבון, כמו שרף או חומרים טבעיים אחרים. בנוסף, המומיה הייתה עטופה בבדים ומשובצת בתמונות ומסמכים כדי לוודא שהמת יוכל לחזור לחיים בעולם הבא.

<
המשמעות הדתית והתרבותית של חניטת המומיות
<
המצרים האמינו בקיום חיים אחרי המוות, והחניטה הייתה הדרך לשמר את המת ולהכינו לעולם הבא. החניטה הייתה נחוצה לא רק לשמירה על הגוף, אלא גם לאפשר למת לשמר את זהותו. גופם של הפרעונים והחכמים היה נחשב לקדוש, ולעיתים היו משאירים תיאורים של צאצאים או פולחנים חשובים על הקברים, כדי להבטיח את השפעתם בעולם הבא.

<
צילומי מתים במאה ה-19
<
במאה ה-19, התפשטה אמנות צילום המתים, בעיקר בהקשר של משפחות שכולות שרצו להנציח את יקיריהם המתים. הצילומים האלו לא היו בהכרח קשורים לרצון לשמור על הגוף או לנסות להחיות את המת, אלא היו מעין דרך לשמר את זכרו של אדם בזמן נתון, בניגוד לאמנות הציור שהייתה מקובלת עד אז.
במיוחד אחרי מלחמות העולם ותקופות של מגפות, התפשטה בתרבויות מסוימות מגמת צילום של בני משפחה עם המתים, לעיתים כשהם מצולמים יחד עם המת על מנת להציג את התמונות כאילו הוא עדיין חי. היו גם מי שפיתחו את רעיון הצילום כ"ערוץ תקשורת" עם המתים.

<

הקפאת גופות במאה ה-20
<
המהפכה המדעית שהתרחשה במאה ה-20 הביאה לחדשנות בתחום הרפואה, והצגתן של טכנולוגיות כמו הקפאת גופות (Cryonics). מדענים החלו להציע את הרעיון של הקפאת גופות מיד לאחר המוות, מתוך תקווה שהן יוכלו להיות "מוקפאות" ולא יתפוררו, ושהמדע יוכל בעתיד לשוב ולהחיותן באמצעות טכנולוגיות רפואיות מתקדמות.
חברות cryonics, כמו Alcor, מציעים את השירות לאנשים שעבורם החיים בתנאים הרפואיים הנוכחיים לא מספקים, והם סבורים כי אולי בעתיד תוכל הרפואה להציל אותם.
הקפאת הגופות והחלקים האורגניים אינה מושלמת וכוללת את הקושי בשחזור רקמות לאחר התפשטות קרח ברקמות הגוף, אך רעיון זה מעורר שאלות פילוסופיות ואתיות רבות (האם אנו יכולים באמת לחזור לחיים אחרי המוות, ואם כן, האם זהו אותו אדם שמת).

<
הבינה המלאכותית והנצחת המודעות (העתיד הקרוב)
<
ההתקדמות בעולם הבינה המלאכותית (AI) והמציאות המדומה מציעה כיום דרכים חדשות וחדשניות לשמר את זכרם של המתים, ולא בהכרח על ידי שמירה על גופם. תהליך זה לא רק חוקר את השאלה כיצד ניתן לשמר את הגוף, אלא גם האם ניתן לשמר את הנפש, או את אישיותו של אדם.
כיום כבר קיימים פרוייקטים שמאפשרים לאנשים לשחזר דימוי וצליל של יקיריהם המתים בעזרת טכנולוגיות עיבוד תמונה, סינתזת קול, ואלגוריתמים חכמים. חברת "Replika" לדוגמה, מציעה אפליקציה בה אנשים יכולים ליצור צ'אט-בוטים חכמים שמחקים את אישיותם של בני אדם שנפטרו.
ישנם גם פרויקטים בהן יוצרות חברות טכנולוגיות גרסאות וירטואליות של אדם שנפטר על מנת לשמור על זכרו ולהעביר את זהותו אל הדורות הבאים.

30/05/2025

לפניי יומיים ציינו 600 ימים למלחמה.
600 ימים מאז 7.10.2023,
600 ימים שבהם עדיין חטופים בעזה 58 מאחינו ואחיותינו.

בעוד יומיים נחגוג את חג השבועות, הוא חג הביכורים שעבורי הוא חג משמח שמסמל התחדשות של החקלאות בארץ ישראל, ביחד עם התחדשות וצמיחה של ענפי משק נוספים כמו תעשיה, ותיירות. בילדותי בקיבוץ חגגנו בשבועות גם את כל הלידות החדשות והילדים החדשים שנוספו לקהילה.

איך אפשר לחגוג השנה?

איך אפשר השנה, לחגוג ולשמוח בכל השמחות הפרטיות שלנו, ימי הולדת, חתונות ?

יש לי הרגשה שבשנה האחרונה, השאלה הזו נשאלת הרבה.
איך מצליחים לפלס דרך בריאה לחיות, בתוך מצב כואב וחולה ?

השבוע חל גם יום ההולדת של לאה גולדברג שנולדה בתאריך 29.5.1911.

לכבוד יום הולדתה ולכבוד הימים האלו של מלחמה ארוכה לצד החג, בחרתי לכתוב מה אני לומדת מתקופה זו גם בעזרתה של לאה גולדברג, ששירתה עוסקת בחיים של צמיחה ותקווה בצל שבר ואובדן.

לאה גולדברג כותבת ביד מיומנת ועדינה על בדידות, ועל שבריריות החיים וסופם. למרות הביטוי שהיא נותנת לכאב ולסבל, היא מבטאת גם את ראיית הטוב והיפה מתוך ובתוך הקושי.

לדוגמא בשיר הבא מתוך הספר ״עם הלילה הזה״:

רַק מִקִּבְרֵי לֵילוֹת, עַל מִשְׁכָּבִי
לִפְעָמִים רָאִיתִי מֵרָחוֹק
אִילָן שָׁחֹר בְּאוֹר הַכּוֹכָבִים,
וְיֵשׁ שֶׁהִזְכִּירַנִי לְבָבִי
כִּי עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר הוּא יָרֹק.

בחודש האחרון חגגנו בת מצווה לבתי. ושוב עלתה בתוכי שאלת השמחה ביחד עם הכאב, אובדן האמון, התסכול והכעס לנוכח המלחמה הלא נגמרת, והחטופים שעדיין לא חזרו.

בעזרת שיריה של לאה גולדברג (וכלים נוספים ) אני לומדת לא לוותר על החיים. לא לוותר על התקווה לימים טובים ושקטים מאלו, לא לוותר על הצמיחה מתוך הטראומה והפצע הפעור.
שיריה עוזרים לי ולמלווים שלי למצוא דרך בעלת משמעות ותקווה בתוך חיים המכילים גם אובדן וצער, וגם הזדמנויות לשמחה.

אני מגלה שאולי אפשר לחגוג גם בימי מלחמה. אולי אפשר לשמוח לצד הכאב.

קריאה והקשבה לשיריה של גולדברג, שחלקם גם הולחן, כמו לשירים אחרים שנושאים בתוכם רגשות רבים ומורכבים, מאפשרת לי לא לשקוע ולהמשיך להיות פעילה בחיים, בזוגיות, באמהות, בחגים, ובליווי אנשים בעיניים טובות, באוזן קשובה ובלב פתוח.
השירה של לאה גולדברג, היא כמו מורה בשבילי שמנחה את תלמידיה לצמוח בעולם מורכב. שופכת אור בהיר על הסבל ללא הסתרה, פותחת עיניים לראות את יופי הבריאה ומאפשרת אהבה ונחמה.

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים
בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם
נָשֹׁם וְרָגעַֹ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים,
וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

17/05/2025

על גבורת הלב והשבר הפנימי
השבוע נחשפנו לסיפור מצמרר על רס"מ איגור פיבנב ששם קץ לחייו. איגור, שוטר במשטרת ישראל חיסל ב-7 באוקטובר 13 מחבלים בדרכו להציל את אשתו ובנותיו שהיו בבית במושב יתד. שם חבר לכיתת הכוננות וסייע בהצלת תושבים רבים. איגור הפך סמל לגבורת השוטרים ב7 באוקטובר ולמרות זאת נשא רגשות אשמה על אלה שלא הציל.

אלמנתו סיפרה שהיה אומר:
"אני לא יכול יותר, זה כבד עלי, כבד עלי את מי שלא הצלחתי להציל. אולי הייתי צריך לפנות פנייה אחרת ולא הביתה. אולי הייתי צריך לנסוע עד הנובה".

אשתו ביקשה שילך לטיפול, ענה לה "טוב" ובכל זאת שמר הכל בבטן עד שכנראה הנפש לא יכלה יותר.

הוא היה גיבור,
אבל הוא נפצע – לא בגוף, אלא בנפש,
פציעה מוסרית.

פציעה מוסרית מתרחשת כשאדם פועל – או נמנע מלפעול – בניגוד למה שהוא מאמין בו עמוקות. היא פוגעת לא רק בנפש, אלא גם בזהות, בערכים, באמונה. התחושות של בושה, אשמה, כעס עצמי, חוסר ערך – יכולות להיות הרסניות.

במקום הזה, ליווי רוחני יכול להוות עוגן.
לא כדי למחוק את הכאב, אלא כדי לתת לו מקום. להקשיב למה שזועק בפנים, לתת שפה לשבר, לאפשר מרחב שבו אפשר להחזיק את המורכבות. לזכור שהלב נשבר דווקא כי הוא פעל מתוך אהבה ולהיעזר בכלים שיכולים לסייע במקום שבהן המילים נגמרות והלב לא יכול יותר להכיל את הכאב.

יש עוד אנשים שנושאים בתוכם כאב שכזה, פציעה קשה שאינה נראית.
אם אתם מרגישים – או מזהים מישהו אחר שמרגיש – שקשה לשאת את מה שנשאר אחרי,
תדעו שאתם לא לבד.

יש מקום. יש דרך.

בימים אלה אנחנו עוברים הכשרה בליווי אנשים עם פציעה מוסרית ובהמשך נפתח קבוצות קטנות לליווי אנשים שחווים פציעה מוסרית, ולצערינו הם רבים ובאים ממיגוון אוכלוסיות.

כן, אפשר להתמודד ולהכיל כאב ואף להחלים, אם מוצאים את המקום המתאים, הלב הפתוח, האוזן הקשבת וקבוצת אחים לפציעה.

מוזמנים לפנות אלינו.

בתיקווה לימים טובים, לשובם של החטופים ולהחלמתם של פצועי הגוף והנפש.

09/05/2025

מורה לטבע בלי יומרות
לימדה אותי שיעור רוחני במעגל החיים והמוות
בלי יומרות

היא ביקשה שאביא איתי קופסא של דגני בוקר, לא חשוב מאיזה סוג
את החלק העליון היא גזרה
את הצדדים הדביקה
הרימה בידה ערימה של זחלי משי והניחה בתוכה
לקחה חמישה עלים של עץ תות ופיזרה ביניהם

אחר כך הפנתה לעברי עיניים מנוסות
ובקול נינוח מזגה לאוזני את התובנות הבאות:
(רוח האדם) זחלי המשי עוברים כמה תמורות בתהליך התפתחותם ואי אפשר לוותר על אף אחד מהם

בתהליך הצמיחה (הרוחני שלנו) שלהם יוצא הרבה חרא
בשלב מסוים הם (אנחנו) מסתגרים לתוך ( עצמנו) עצמם
אנחנו (הם) טווים לעצמנו את ״הכלא״ שגורם לתחושת הבדידות
בדרך הזו (אנחנו) הם עוברים שינוי עמוק בדומה לזה שאנחנו עוברים ברחם בטרם היוולדנו.
כדי לצאת לעולם (אנחנו) הם צריכים לבקוע את הקליפה שסוגרת עלינו

זה מאבק פנימי קשה לצאת מהגולם אבל המאבק הזה בונה את הכוחות הנחוצים (לנו) לקיום.
אחרי שהם (אנחנו) יוצאים לעולם מתחיל חיפוש למצוא את החלק המשלים שלהם (שלנו)
שממנו יוצאים בנים ובנות (הבנות ותובנות)
ואז הפרפרים (אנחנו ההורים) מתים
והמעגל חוזר וחוזר וחוזר