http://www.bait-la-ruach.co.il/

בית לרוח - מרכז לליווי רוחני, Zikhron Ya`aqov (2026)

08/05/2026

לוליינית

אל תרפו את ידי
אל תרפו.

אני עדיין כאן
אוחזת בפיסות
שקופות, נתלית
עליהן, ממריאה
כמו לוליינית.

זוחלת על קוצים
בדרך לא סלולה
מקשיבה לקול שלי —
המיה צלולה
של תקווה.

אל תרפו את ידי
אל תרפו.

השיר הזה לקוח מתוך ספר שירה חדש (שלישי במספר, הנושא את אותו שם) שכתבה נגה אולמרט, משוררת רגישה ומוכשרת, אחות מוסמכת לפסיכיאטריה ועיתונאית לשעבר, החולה בטרשת נפוצה, ״לא מכחישה את המחלה אפילו לרגע, אבל מגייסת את כל כשרונה ואומץ ליבה כדי לתת לה קונטרה״, כפי שכתב עליה המשורר, עורך ומבקר הספרות, אלי הירש.

כשרונה של נגה ביכולת הפיוטית שלה לתאר, בגובה העיניים, מצבים והלכי רוח שבדרך כלל חולים יעשו כל מאמץ להסתיר מעינינו - חלקם מתוך בושה, אולי תחושת אשמה וחלקם מתוך רצון להגן עלינו או להציג בפנינו תמונה ״נסבלת יותר״. שני השירים הבאים לקוחים מתוך סיפרה השני: בתמונה לא רואים

הכול בסדר

ואני עונה
שבסך הכול
הכול בסדר

ואני עונה
כי בסך הכול
אני רוצה
שהכול
יהיה בסדר

ואני עונה
בשביל שאתם
תרגישו
בסדר

(אבל כלום,
כלום לא
בסדר)

נגה נעה בין דיבור על מוות לבין דיבור מלא חיים, כמיהה לילדה, לנערה, לאישה, לאמא שהיתה ולזו שהיא כבר לא.

מי?
הלא בסוף יגידו — יהי זכרה ברוך,
היא היתה, היא היתה… אישה השראה,
באמת גדולה מהחיים,
וגם כתבה יפה. איך כתבה —
״על החירות להכשל״,
האמת — צודקת.
מה, זאת לא היא?
אז מה כתבה?
צ׳פינה.
מה זה צ׳פינה?
אישה שנולדה בגואטמלה.
היא, היא היתה
ילידת גואטמלה.
אה, אוקי,
יהי זכרה ברוך,
בכל מקרה.
היא,
היא היתה…
מי?

ומתוך סיפרה הראשון : צ׳פינה:

פעם יכולתי

פעם היו לי תשובות להרבה שאלות.
פעם יכולתי לעוף מעל הרבה גגות,
בהרבה ערים, בהרבה מדינות.
פעם יכולתי לטפס על הרים בכל הגבהים,
לכבוש פסגות, לנפץ תקרות שקופות,
פעם הרגשתי יפה, הרגשתי אישה,
הרגשתי.

פעם רציתי לחיות, רציתי עוד,
רציתי בלי די —

ודי.

נגה מוצאת מפלט לרגשותיה ולמחשבותיה בכתיבת שירים, אותם היא מקלידה באצבע אחת על מסך הפלאפון שלה. יש בשיריה כנות נדירה לצד נחמה ותקווה. לנו הקוראים היא נותנת הצצה למציאות החיים בתוך מחלה הגוזלת יכולות ותפקידים ועצמאות וחופש, וזהות, אך באופן פלאי מדגישה ומחזקת את כוחה של הרוח.
אסיים בהמלצה חמה לקרא את כל ספריה ובשיר נוסף מתוך לוליינית:

מצבי חרום

הנפילה המבעיתה שעה
לפני בת המצווה של לונה.
הלילה שבו הרגשתי שסוף
העולם הגיע ולא יכולתי
לנשום בלי לכתוב, בלי לכתוב.

היום שבו לא נותר לי כוח בגוף
ולא הבנתי בשביל מה להמשיך,
כשחשבתי אם לקפוץ מגגות
או לבלוע כדורים, ואיזה מזל
שהשירה מלווה אותי ושומרת עלי.

אני משוררת של מצבי
חרום. איזה
מזל.

שבת שלום,
הדס

30/04/2026

"איננו יכולים לבחור לחיות חיים ללא כאב. אבל אנחנו יכולים לבחור להיות חופשיים, להימלט מהעבר, לא משנה מה קרה לנו, ולאמץ את האפשרי."

היום אני מבקשת להיפרד מאדית אגר - אישה שהצליחה להפוך עדות של כאב קיצוני לשפה של חירות פנימית, חמלה ותקווה.
עבורי, אדית אגר נוגעת גם בלב העשייה של ליווי רוחני. היא הזכירה שוב ושוב שגם כאשר אי אפשר לשנות את מה שקרה, עדיין נותר לאדם מרחב פנימי של בחירה: איך להחזיק את הכאב, איך למצוא משמעות, ואיך לא לאבד את צלם האנוש בתוך השבר.

זהו גם אחד המקומות העמוקים שבהם פועל ליווי רוחני - לא כדי למחוק את הסבל, אלא כדי ללוות אדם במפגש עם כאב, אובדן, פחד, אשמה, זיכרון ותקווה, ולעזור לו לשוב ולהרגיש חיבור לעצמו, לאחרים ולמשמעות חייו.
אגר לא ייצגה אופטימיות פשוטה. היא ייצגה אמונה עיקשת ביכולת האנושית לבחור בחיים גם אחרי שנפצעה עמוקות. בעולם שבו רבים חיים עם טראומה, אבל, אובדן אמון ופציעה מוסרית, הקול שלה מזכיר עד כמה נחוצים לנו מרחבים של עדות, חמלה וריפוי - מרחבים שליווי רוחני מבקש לפתוח.

תודה על העדות.
תודה על החכמה.
תודה על התקווה שלא מכחישה את הכאב, אלא מסכימה לעבור דרכו יחד עם האדם.

יהי זכרה ברוך.

24/04/2026

אברי חסד / יחזקאל רחמים

הן אך כאב למדנו להרגיש.
איך שעטנו לקראתו, איך רמסנו
לכבודו את כל מה שביקש.
אפשר אם נתבונן חזק,
אם רק נכאב מספיק, אולי עוד
ימצאו לנו אברי חסד עלומים
לישועת היש.
ומי ייתן שנשכיל לאסוף
דיי אומץ וכוחות, כדי לרצות
להתנער מן העפר
ולהעז
לחיות.

עברו ימיי הזיכרון, לשואה והגבורה ולחללי צה"ל ונפגעיי פעולות האיבה,
ומיד הגיע יום העצמאות.

המעבר הזה, בכל שנה, מטלטל אותי מחדש.
השנה הרגשתי יותר מתמיד, עד כמה קשה לי לשנות את מצב הרוח.

איך הזיכרון הכואב, יכול להפוך לעצמאות?

איך מתוך השכול, יכולים לצמוח כוחות וחיים?

נראה שהכוח לחיות תלוי גם באיך ובמה אנחנו זוכרים ומזכירים.
כשאנחנו מתמודדים עם אובדן של אדם יקר, במיוחד כשהמוות אלים או מהיר ואין זמן להיפרד, הכאב עלול לשתק.
אחר כך מגיעים עוד רגשות.
לפעמים הפחד מהכאב, גורם לנו להיאחז בסיפור האסון - במוות עצמו.
אנחנו מספרים אותו שוב ושוב, מחפשים את האשמה בנו או באחרים, כועסים , כואבים מחדש את ההחמצה, את החיים שלא יחיו היקרים לנו.
הזיכרון תקוע ברגע מסוים ולא מאפשר לחיות בשלום עם האובדן, והכאב עצום.

אבל יש דרך נוספת לזכור. אפשר לזכור את החיים של האדם.
את מי שהיה. החוויות שצברנו ביחד, התכונות, המראה, הריח והקול.
את מה שהרגשנו אליו או אליה. הזיכרון יכול לשמר את הקשר.
הוא יכול להפוך את הגעגוע לנוכחות חיה בתוכנו.
כשאנחנו נזכרים במה שהיה משמעותי וחשוב לאדם בחייו, זה מאפשר לנו להעביר את מורשתו גם לדורות הבאים, וליצור המשכיות, שמקלה על עיבוד האבל.

הזיכרון אולי נחלש עם הזמן, אבל לא עוצמת הרגשות, וגם לא המגוון שלהם.
כאב האובדן יכול לטשטש הרבה אבל המוות לא מוחק את הרגשות. כשאנחנו מרשים לעצמינו להרגיש ולבטא מגוון של רגשות, מתפתחת בנו גמישות פנימית, שמצליחה לעזור לנו לשאת את הצער ולחיות לצד האבל.

ואיך אפשר להקל, ולו במעט, על משפחה שאיבדה בת או בן?

ימי זיכרון וטקסים מעניקים מסגרת קהילתית ורגשית להתמודדות, מקום מכיל למשפחות הנופלים / הנפטרים.
בימי זיכרון וגם בימים בו האבל אישי ופרטי נוכל להיות עדים לסיפורים על הנפטר/ת.
ננסה לשאול על החיים,
ולא רק על הרגעים בסופם.
אם הכרנו את הנפטר נוכל לשתף בזיכרונותינו ולספר למשפחה האבלה על חוויות משותפות. לפעמים אחרי המוות, גם בזכות הסיפורים והזיכרונות, ניתן למשפחה להכיר את האדם בצורה עמוקה או שלמה יותר.
ההתכנסות יחד, הנוכחות וההקשבה לכאב יש בהם נחמה.

אולי דווקא השהיה בתוך הכאב
ביום הזיכרון, ההתמסרות לחוסר השליטה שלנו מול המוות,
מאפשרת לאברי חסד לצמוח בתוכנו ולהניע כוחות של רצון,
כוחות של חיים שיש בהם גם עצמאות.

11/04/2026

יש מספרים שחוזרים אלינו בזמן.
ארבעים יום.
ארבעים יום של מלחמה, ארבעים יום של ל "שאגת הארי",
וארבעים שנה של הליכה במדבר.
בין התחלה לסיום, בין יציאה לבין הגעה,
יש מרחב ארוך של ״עוד לא״, מרחב גדול של אי וודאות.
המדבר במקורות אינו רק מקום גיאוגרפי, הוא מצב נפשי. מקום שבו הישן כבר לא מחזיק,
והחדש עדיין לא נבנה.
אין בו יציבות של בית, אבל גם אין בו את הדרמה של היציאה.
יש בו הליכה. יומיומית. מתמשכת.
לפעמים עייפה, קשה, לפעמים מלאה אמון,
ולפעמים מלאת סימני שאלה. ולרוב – גם וגם.
ליווי רוחני בימים כאלה הוא ליווי של מדבר.
לא למהר לתת כיוון כשאין עדיין אופק,
לא להבטיח נחמה גדולה כשעוד כואב,
אלא להסכים ללכת יחד בתוך האמצע.
להקשיב למה שעולה בדרך :
פחדים, געגועים, שאלות של אמונה.
ולפעמים גם רגעים קטנים של חסד:
נשימה שמתארכת, מבט שמתרכך, יד שנשענת.
במדבר, כך מספרים, המן ירד יום־יום.
לא למחסן, לא לעתיד, רק למה שצריך עכשיו.
אולי גם אנחנו נקראים להסכים לחיות את המידה של היום.
לאגור פחות ודאות, ולפגוש יותר נוכחות.
אנחנו אולי עוד רחוקים מהארץ המובטחת,
אבל הדרך עצמה גם היא מקום של חיים.

מי יתן ויהיה זה שבוע שקט, שבוע של חזרה לשגרה שפויה.
מי יתן ונדע להיות סלחנים וחומלים לעצמינו וסביבתינו.
מי יתן ונדע לנשום ולכבד את זמן המדבר🙏🏽🐪🌴

Yael Haberfeld-mass

01/04/2026

ערב פסח תשפ״ו

על סיפו של חג המסמל יציאה מעבדות לחירות - אנחנו עדיין במלחמה, תחת התקפות טילים בלתי פוסקות, נעים בין אזעקות למרחבים מוגנים והתחושה הרווחת היא שאנחנו רחוקים מאוד מחירות ומחגיגתה השנה.

ויקטור פרנקל בספרו ׳האדם מחפש משמעות׳ מדבר על הבחירה החופשית והחירות הרוחנית שיש לאדם בכל תנאי, אף בתנאים הכי קשים שלכאורה אין בהם כלל חופש בחירה, ושזה כשלעצמו נותן משמעות ותכלית לחיים. אחד הציטוטים שהכי נחקקו בי מאותו ספר הינו: ״לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שבקשו החיים לקבל מאיתנו.״

בתוך המציאות המגבילה בה אנו מצויים, אני נזכרת במושג שמגיע מעולם המדע: ׳דרגות חופש׳. בפיזיקה ובכימיה, ׳דרגות חופש׳ הן מספר הכיוונים שבהם מערכת יכולה לנוע - ככל שיש יותר מגבלות, מספר דרגות החופש קטן.
גם הפסיכולוגיה אימצה את המושג הזה ומדברת עליו כעל מרחב הבחירה שיש לאדם מול דפוסי העבר, מול רגשותיו, מול נסיבות חייו.

אבל אולי הדבר המשמעותי ביותר הוא דווקא זה: גם בתוך מערכת מוגבלת מאוד, כמעט תמיד נותרת לפחות דרגת חופש אחת. לא תמיד היא גדולה או נראית לעין, אבל היא קיימת.

בליווי של אנשים המתמודדים עם מחלות מסכנות חיים, אנחנו פוגשים את צמצום דרגות החופש בצורתו החריפה ביותר: הגוף משתנה, התנועה מוגבלת, יכולות ועצמאות אובדות. אנשים רבים אומרים שהם כבר לא מכירים את עצמם. העתיד כבר אינו נפרש קדימה כמו פעם - הסוף עורב מעבר לפינה.
אבל דווקא שם, במקום שבו נדמה שאין לאן לנוע, מתגלה לעיתים תנועה אחרת. במקום לחפש תנועה בחוץ, מסע הליווי מסייע לאדם לחפש את התנועה פנימה. ודווקא שם מתגלות לעיתים דרגות חופש חדשות:
החופש לבחור איך לפגוש את המציאות החדשה; החופש לומר את מה שלא נאמר עד כה; החופש לקבל עזרה, להישען; החופש להרפות - להסכים להיות בתוך אי-ידיעה; החופש להחליט כיצד להיפרד מהחיים.

יעל שמחה פזואלו בספרה ׳למקרה שלא אהיה בסביבה׳ מתארת כך את מציאות חייה בצל מחלת הסרטן: ״בקו העדין הזה, קו שמוביל בין העבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת להתמקם ברגע הנוכחי, בהווה - התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך. התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל אפשרות, וגם של אי-ידיעה. בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי-ידיעה. תקווה, עבורי, היא קבלת אי-הידיעה בשלום.״

ואולי זו התנועה הנדרשת מאיתנו עכשיו - אל מול חווית החופש והתנועה החיצוניים המוצרים והמוגבלים - להפנות את המבט פנימה ולחפש עוד ׳דרגות חופש׳ בתוכנו, ולא לשכוח לתרגל תקווה- שנחצה גם את ים סוף הזה, ונצא בצד השני חופשיים יותר.

חג חירות שמח

amiel

27/03/2026

אמילי דיקנסון (תרגום- לירון גרייף)
רַחַשׁ נוּגֶה, רַחַשׁ מָתוֹק,
רַחַשׁ פִּרְאִי מִתְעַצֵּם -
עוֹלֶה מִצִּפּוֹרֵי אָבִיב,
כְּשֶׁהַלַּיְלָה הֶעָנֹג מִסְתַּיֵּם.
קַו עָדִין בֵּין מֵרְץ וְאַפְּרִיל -
חַיִץ שֶׁבַּפֶּלֶא הֻצַּב
מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי קַיִץ מְהַסֵּס,
קָרֵב וַעֲדַיִן נִשְׂגָּב.
הוּא מַזְכִּיר לָנוּ אֶת כָּל הַמֵּתִים
שֶׁשּׁוֹטְטוּ כָּאן בֶּעָבָר,
הָפְכוּ הֵם יְקָרִים יוֹתֵר
בִּגְלַל כִּשּׁוּף פְּרֵדָה אַכְזָר.
הוּא מַזְכִּיר אֶת מָה שֶׁהָיָה לָנוּ,
מִמֶּנּוּ נוֹתְרָה רַק קִינָה
הַלְּוַאי שֶׁמַּקְהֵלַת הַסִּירֵנוֹת
תַּפְסִיק אֶת הַמַּנְגִּינָה.
הָאֹזֶן - חֲנִית לְלֵב הָאָדָם
שׁוֹבֶרֶת אוֹתוֹ בִּכְאֵב,
אִם רַק לֹא הָיָה לָהּ נָתִיב מְסֻכָּן
וְקָרוֹב כָּל כָּךְ אֶל הַלֵּב.

19/03/2026

היכולת המופלאה של ילדים לשמוע את אותו הסיפור פעם אחר פעם גרמה לכך שאני מקריא לאוצרות שלי את ׳מעשה בחמישה בלונים׳ כבר כמה לילות רצוף. פתאום אני קולט שאמא של רותי הביאה גם לי מתנה - היא החביאה טקסט עמוק על אובדן ופרידה בתוך סיפור קצר וצבעוני.
לילה אחר לילה אני מקריא להם את הסיפור,
מנסה להבין את האמיתות שמסתתרות בין השורות,
מנסה לתפוס את בלון המשמעות החמקמק
מנסה להנגיש אותו לילדיי הקטנים
מנסה להנגיש אותו לעצמי
זורק ותופס…זורק ותופס
וזורק…

מעשה בחמישה אובדנים
_________________
אמא של רותי הביאה מתנה - שמחה וששון - לכל ילד בלון
אמא של רותי הביאה מתנה - מתנת החיים,
לכל ילד קשר מהותי.
אמא של רותי הביאה מתנה - שיעור לחיים על אובדן ופרידה

אורי זרק את הבלון למעלה למעלה,
זרק ותפס… זרק ותפס
אורי חיפש דרך להיות בקשר
אורי לא הצליח להחליט
קירבה או מרחק
ופתאום… בום! טר-ך!
מה קרה?
הבלון התפוצץ...הבלון נקרע
אורי חווה אובדן
רואים עליו שהוא מתאבל.
אבל קשה לסביבה עם האובדן של אורי,
אין לגיטימציה לצער.
קדימה אורי, תתגבר
נביא לך בלון אחר.

רון רצה יותר, הרבה יותר
רצה להגדיל את האושר בחייו
רון לא הסתפק
חי את חייו בחיפוש וספק
רצה את הקשר המושלם
הגדול מכולם
סמך על האחר שידע מה המידה הנכונה עבורו
ופתאום…בום! טר-ך!
מה קרה?
האמת התפוצצה.
אל תגזים במידה ילד יקר
תירגע לפני שיהיה מאוחר.

ושוב לסביבה קשה
ואין מקום לכאב.
אל תצטער רוני - רון!
זה סופו של כל בלון.
הכל ארעי,
נבנה ומתמוטט
וכל מה שנולד
בסופו גם מת.

סיגלית לא ראתה את זה בא
רק רצתה ללטף את מיצי,
ביקשה להיות בקירבה.
להתעניין, להשתדל אל עבר האחר
להרגיש משמעותית
יכול להיות ממש ממכר.
ופתאום…בום! -טר-ך!
מה קרה?
נתינה היא לפעמים חוויה מעוורת
הכאב הופך לחוויה מעוררת.
את לא לבד סיגלית
גם רון חווה אובדן דומה, בערך
אז קדימה תתגברי
וביחד חפשו את הדרך.

ורותי המסכנה
הפחד עליה השתלט
מגדל האשליות עומד להתמוטט.
לא רוצה לאבד
רוצה תחושות של פעם
טעם של ילדות
רוצה להאמין, להחזיק חזק חזק את התמימות
ופתאום…בום! טר-ך!
מה קרה?
מרוב שניסתה להיאחז,
איבדה את הכל,
לא דיברו איתה על כעס, ניתוק, בלבול,
דיכאון,
לא נתנו לזה קול
כי כל הנחלים הולכים אל הים
והים איננו מלא
וכל האובדנים הולכים אל הצער
והצער איננו מתבלה

לבסוף נשאר רק בלון אחד
בלון אדום
ושוב זה מגיע בפתאומיות
אבל אלון התבונן
אובדן אחרי אובדן
בום אחרי טר-ך!
אלון התעורר מהר
קיבל את המציאות
שחרר את האחיזה
עשה תהליך פרידה למען הבריאות
נפרד לשלום
אליו הצטרפו כל האבלים
ובטקס משותף
חזרו למעגל החיים.
___________________

ואולי הבלון זו הבורות
השנאה
הפחד
הנפרדות
וכל שנותר זה לשחרר אותה
ולקרוא בקול אל השמיים
שלום!
שלום!

13/03/2026

לפעמים הנחמה וההשראה מגיעה ממקומות רחוקים.

יש משהו בתרבות היפנית, שכל כך שונה משלנו.

אבל יש בשפה היפנית, (כמו בשפות עתיקות אחרות,) הרבה כוונה , חוכמה ומשמעות אונברסלית .

ביפן עם רעידות האדמה והצונמי המאיים המציאו מילים שעוזרות לחיות בעולם לא צפוי ולא יציב.

אני מרגישה שבעיצומה של המלחמה אני יכולה ללמוד הרבה מכמה מילים יפניות. מילים שמייצגות גמישות והסתגלות לקשיים.

1. אנשין – שלווה פנימית שלא תלויה במציאות.
Anshin - あんしん

אנשין מתורגמת כשקט נפשי, במשמעות עמוקה ופנימית. גם אם הכל בחוץ סוער ובוער, הנפש שלי יודעת להתמודד.

יש בי תחושת ביטחון פנימית שלא תלויה בכך שהמציאות רגועה. זו לא תקווה שהסערה תעבור, זו הידיעה שיש לי מפרש ואני יודעת לשוט גם בתוך הסערה. אנשין זו תחושת מסוגלות שנובעת מהידיעה שכבר עברתי דברים קשים בעבר ושרדתי אותם, ויש בכוחי להתמודד גם היום.

2. שיקאטה גה נאי – יש דברים שאין לי שליטה עליהם.
Shikhata ga nai - 仕方がない

המשמעות המילולית היא " אין מה לעשות וזה לא בשליטתי" .

החרדה שאנחנו מרגישים בזמן המלחמה מגיעה מאובדן השליטה ומחוסר הוודאות. אנחנו מנסים לשלוט בחדשות, בטילים, בהתראות, או בשאלה איפה נהיה באזעקה הבאה.

פרוש הביטוי שיקאטה גה נאי הוא מה שלא בשליטתי לא מעסיק אותי.

יש משהו מעורר צניעות בתוך הביטוי הזה, והאמת, שהרבה דברים במלחמה הזו , ובכלל בחיים לא בשליטתנו.

3. מא – הרווח בין הדברים.
Ma - 間

מא, היא מילה שמתארת את המרווח שבין שני דברים. כמו בשירה, הרווח בין המילים או השורות. כמו הרווח שנמצא במוסיקה בין הצלילים. מא היא היכולת לשמור על מרחק בין האזעקות, לדפיקות הלב שלנו. היא הרווח בין הגירוי לתגובה. הרגע בו אנחנו בוחרים לא להגיב מהבטן, או מפחד. מא היא היכולת לעצור רגע לפני שממשיכים לראות עוד ועוד משדרי חדשות.

במלחמה אנחנו חיים כמעט בלי מא. המרווח של הנשימה שחשוב כל כך לנפש שלנו.

4. דאיג'ובו – המנטרה של הלב : "זה בסדר." "אני בסדר." "יהיה בסדר."
Daijoubu - 大丈夫

דאיג'ובו היא מילה ימיומית ביפנית, שמהווה משאלת לב. היפנים יודעים שלא הכל מסתדר בחיים, ובכל זאת הם חוזרים שוב ושוב על המילה הזו.

לפעמים מערכת העצבים שלנו צריכה הרגעה. צריכה לשמוע שיהיה בסדר, ונמצא דרך להתמודד עם מה שיבוא.

המושג דאיג'ובו יכול להרגיע ולהגיד לי, אני יותר חזקה מהמלחמה. אני יעבור אותה. גם ממצבי משבר או מחלה, אני אצא.

אני אהיה בסדר.

5. אוקיו – החיים הם "עולם צף"
Ukiyo - 浮世

המשמעות של המילה אוקיו היא שהחיים הם נהר זורם. הכל משתנה. שום דבר לא נשאר בדיוק כפי שהיה לפני רגע.

הרגשות משתנים כמו מים. שמחה מגיעה וחולפת, כאב מגיע וגם הוא חולף. מלחמות מתחילות ומסתיימות.

הכל זמני. הכל זורם – וצף. גם הפחדים שלנו, גם הקשיים והמשברים שאנחנו בטוחים שלא נצליח לעבור.

זו תובנה משחררת וגם קצת מטרידה, כי אם הכל זמני, גם הדברים שאנחנו נאחזים בהם, לא באמת קבועים.

התפיסה האנושית אוהבת להגדיר ולייצב את המציאות. היפנים מבינים שאי אפשר לעצור את הנהר אבל אפשר ללמוד לצוף עליו.

במלחמה, כמו במחלה או משבר יש הרבה גלים. יש חרדה, והיא יכולה לעבור. יש גל של שהיה בממ"ד או במקלט, ויש יציאה מימנו.

כי החיים הם נהר זורם , הגלים הולכים ובאים ואנחנו לומדים לצוף .

היפנים למדו ממילים אלו לחיות בהסתגלות למציאות מורכבת. גם אנחנו יכולים ללמוד להסתגל, להתגמש ולהתחזק במלחמה, או במשבריי חיים אחרים. בשבילי המשמעות והכוונה שבתוך המילים חוצות גבולות ונכנסות ישר אל הלב .

הפוסט בהשראת פוסט של רות דיין , וגם בהשראת נורית דגן עובדיה , וחברי לבית לרוח עומר שפריר.
תודה לכם על הקשר ליפנית.
רוני אלמוג מלכה

04/03/2026

קשה לנחש ששם היצירה הזו הוא דווקא, Hope, נכון?

האישה בציור “התקווה” (1886) של ג’ורג’ פרדריק ווטס יושבת על העולם בעיניים מכוסות. רוב מיתרי הלירה שלה קרועים. נותר מיתר אחד בלבד, ועליו היא ממשיכה לנגן.
זו אינה תקווה זוהרת או שמחה. היא לא מבטיחה שהכול יסתדר. היא לא רואה את הדרך. ובכל זאת היא בוחרת להשמיע צליל.
בזמן מלחמת העולם הראשונה הודפס הציור כגלויה ונשלח בין הבית לחזית. בין שוחות הקרב והבתים הדואגים עבר הדימוי הזה מיד ליד - עולם פצוע, מיתר אחד שנותר - כדרך לומר: גם כשאין ודאות, יש עדיין חוט שמחבר.

אולי תקווה איננה אופטימיות.
אולי היא איננה שמחה.
אולי תקווה היא שמירה על משמעות בתוך שבר.

ואולי זה גם לב הליווי הרוחני בזמן מלחמה: לא להבטיח פתרונות, לא לכסות את הכאב באור מלאכותי, אלא לשבת לצד אדם אחר במציאות המעורערת הזו, ולהקשיב למיתר האחד שעדיין מהדהד בו. לעזור לו לשמוע אותו. לפעמים אפילו רק להחזיק את הכלי - את חייו, את סיפורו, את מה שנשבר ואת מה שנותר שלם - כדי שיוכל להפיק שוב צליל.

בימים שבהם העולם רועש ופצוע, אני חושבת על המיתר היחיד הזה - ועל האחריות לא לוותר עליו.

ulitzur

27/02/2026

יש ימים שבהם האוויר עצמו מרגיש כבד.
הנשימה מתקצרת בלי שנשים לב.
יש סערה בחוץ, ויש סערה בפנים ולעיתים הן אוחזות זו בכנף זו והכל מתגבר וסוגר.
ברגעים האלה אני יוצאת אל הטבע לשאוב ממנו חוכמה וכוח. אני פוסעת על האדמה לאט לאט, צעד אחרי צעד וחושבת על הדרך שבה הטבע יודע להכיל גם סערה.רוח יכולה להצליף בצמרות, גשם יכול להציף שבילים, אבל מתחת לפני השטח האדמה נשארת יציבה. סופגת. מחזיקה ואפילו מחממת זרעים רדומים עד שיגיע זמנם לבקוע.

ליווי רוחני בימים כאלה הוא תרגול כפול:
להסכים להרגיש את הרוח –
ולזכור שיש אדמה.
נשימה אחת עמוקה איננה משנה מציאות, אבל היא מחזירה אותנו לגוף.
שתי נשימות כבר מזכירות לנו שאנחנו כאן. וכשאנחנו כאן – אנחנו יכולים להרגיש את הקרקע שמתחת לרגליים,
גם אם היא רועדת מעט.

הטבע לא מבטל כאב,
הוא מחזיק מחזוריות.
חורף אינו טעות - הוא שלב.
זרע באדמה אינו אבוד – הוא בתהליך.
גם אנחנו.
בתוך ליווי רוחני נוצרת קרקע בטוחה -
מקום שבו אפשר לפרוק פחד, עייפות, בלבול. לא כדי "לתקן" אותם,
אלא כדי לאפשר להם לשהות מבלי שישטפו אותנו. וכמו האדמה שמחממת את הזרע בחושך, כך הקשבה עמוקה יכולה להצמיח כוח שקט.
לא כוח של רעש, אלא כוח של שורש.
אולי זה מה שנדרש מאיתנו בימים מטלטלים אלה. לא להיות צמרת שמתמודדת עם כל רוח, אלא אדמה שמסכימה להעמיק.לנשום. להרגיש את הקרקע. ולזכור – גם בזמנים של סערה,
יש בתוכנו טבע שיודע להחזיק חיים וכשטבע האדם יודע לפגוש את טבע היקום השמיים הם הגבול.
שבת שלום מנוחה ורגיעה !

בית לרוח - מרכז לליווי רוחני

08/05/2026

30/04/2026

24/04/2026

11/04/2026

01/04/2026

27/03/2026

19/03/2026

13/03/2026

04/03/2026

27/02/2026

Address

Telephone

Website

Alerts

Contact The Practice

Shortcuts

Share

Category