אפרת גל - "מילים ושתיקות", פסיכותרפיסטית ומרצה

13/09/2025

"כשאת אומרת חמלה, את בעצם מתכוונת לרחמים" - זה מה שאמר לי אדם שאני מעריכה מאוד לאחר ההרצאה במעין צבי.
"אני מתכוונת לחמלה" עניתי. "זה לא אותו הדבר".
"זאת רק פרשנות שלך", הוא הוסיף. אבל אני יודעת בדיוק למה אני מתכוונת.
חמלה אמיתית - זו לא ויתור על הכאב האישי שלנו. זה תהליך מורכב ומרתק שבו אנחנו משאירים מקום לעצמנו, אבל גם מבינים את כאבו של האחר. אנחנו שמים את עצמנו בו זמנית בנעליים שלנו ובנעליים של מי שזוכה לחמלה שלנו.
זה התהליך שעוברים בטיפול, וזוהו גם אותו התהליך שעוברות גיבורות הספרים שלי - גם ב**"מילים ושתיקות"** וגם ב**"זזה במקום"**. תהליך לא פשוט, אך אפשרי ומשנה חיים
רגע לפני ראש השנה, המילה חמלה מקבלת משמעות רבה. מהי חמלה בעיניכן?
מי שסקרן לגבי הדרך הזאת מוזמן להציץ בספרים - ואף לרכוש אותם. זו גם הזדמנות נפלאה לרכוש מתנה משמעותית לחגים שמזמנים בדיוק לחמלה ולסליחה.
📚 הספרים זמינים לרכישה:
• דרכי (פרטים בהודעה פרטית)
• בגרסה דיגיטלית באתר עברית
• עכשיו במבצע מיוחד לחגים!
הקישורים לרכישה בתגובות 👇
#זזהבמקום
#מיליםושתיקות

16/08/2025

זזה במקום יוצאת לדרך, מתוכנן סיור סביב הכנרת. באוקטובר.
המעוניינים יכתבו לי בפרטי

16/08/2025

אני כמעט ולא משתפת כאן אודות עבודתי הטיפולית.
הרבה יותר נח לי לכתוב דברים הקשורים לתחום הכתיבה ולספר, אולי קל יותר להעיד על הגיבורים בספרים מאשר על עצמי, ובוודאי שלא לחשוף את מטופלי.
ובכל זאת התרגשתי לקבל ווטסאפ מיוטה, שמחוברת לעולם הטיפול. (צערי היא אינה פעילה בפייס).

יוטה הייתה שנים רבות מדריכה אישית שלי, וניהלה את התחנה לטיפול משפחתי בחדרה.
מילותיה הזכירו לי את החיבור שבין היותי מטפלת לבין הכתיבה והספר "זזה במקום"
וכך היא כתבה:
"אפרת יקרה, סוף, סוף התפניתי לקרוא את ספרך. ריגשת אותי מאוד בכתיבתך הרגישה, הקולחת, הציורית ובמעברים בכתיבתך מהווה לעבר. נגעת בספרך בנושאים חשובים ומורכבים בנפש האדם וביחסי הגומלין בינו לבין החברה בה הוא חי והשפעתה עליו. כמטפלת שמחתי שהגיבורה מצליחה לבסוף לצאת מהדריכה במקום, ולהתמודד עם כאבי העבר.
תמשיכי לכתוב וליצור. בורכת בכישרון רב. בהצלחה מכל הלב!!💗"

14/08/2025

"זזה במקום", מתחילה לזוז גם מחוץ למקום ואתה גם אני...
מזמינה אתכן להצטרף אלי לטיול השקה בעקבות אמילי, גיבורת הספר "זזה במקום" שמוצאת את עצמה בחלק גדול של הספר סביב הכנרת, אזור הולדתה.
ההזמנה מיועדת למי שקראה, למי שעדיין לא קראה, ולמי שפחות מתחברת לקריאה אך אוהבת טיולים...
הטיול יתקיים ב17.10 , יש עוד זמן, אני מחכה לימים פחות חמים, אך מבקשת ממי שמתעניינת להירשם כאן או אצלי בפרטי, כדי שאוכל להיערך ולעדכן בפרטים.

14/08/2025

שמחה לספר שבשבועיים הקרובים, עד סוף החודש, יש 30% הנחה
ל"זזה במקום" באתר עברית.
קוד הקופון הוא: zaza30.
מוזמנים לזוז ולקרוא את זזה... 🥰
הקישור לספר באתר עברית בתגובה ,
וכמובן אפשר לרכוש ממני העתק פיזי.
#זזהבמקום

26/06/2025

הדברים משתנים כל כך מהר בארץ הזאת... לפני שבועיים בדיוק יצאתי מבית הדפוס כשהמכונית שלי מלאה בארגזים של הרומן החדש שלי "זזה במקום". זה היה רגע כה משמח - למחרת כבר הייתי אמורה להשתתף ביריד הראשון שלי לכבוד שבוע הספר, וכשבועיים לאחר מכן ההשקה...
אלא שבשלוש בלילה של אותו היום פרצה האזעקה שהעירה את כולנו והכל השתנה. ריצות למקלטים וחזרה, מלחמה! מלחמה כזאת שעוד לא הכרנו... וההשקה? לבטל או לא? לדחות או להשאיר? ואם לדחות למתי?
והנה ממש רגע לפני שהיה עלי להחליט סופית על התאריך, המלחמה הפסיקה. שוב אפשר לחזור לתאריך המקורי ביום ראשון הקרוב. ופתאום צריך למהר עם כל ההכנות. להיות שוב בתנועה, אבל תנועה מסוג אחר, של התרגשות וחיים .
בראשון הקרוב, ההשקה כבר יוצאת לדרך ומיד אחריה הרצאה:
"בין תנועה לקיפאון – מסע ברומן זזה במקום"
הרצאה מיוחדת המשלבת ניתוח ספרותי עם תובנות מקצועיות מעולם הדרמה תרפיה והטיפול הזוגי והמשפחתי. נצא למסע בעקבות "זזה במקום" ונחקור את הדינמיקה שבין הצורך להתקדם לבין הנטייה להישאר במקום הבטוח.
אמילי, הגיבורה הראשית, בת משק שגדלה בקיבוץ בעמק הירדן. בהיותה בת שמונה, כשעוד נקראה עמליה, החליטו הוריה לאמץ ילדה. שמחתה התחלפה בתדהמה ובכעס, כשגילתה שהילדה, אחותה החדשה, היא בת גילה.
שנים מאוחר יותר, כשהיא כבר מגישה פופולארית ברדיו בתל אביב, היא מוזעקת חזרה למקום הולדתה כדי לטפל באימה, שעלולה לאבד את ראייתה. במהלך השנה מתעמתת אמילי עם עברה, עם האידיאולוגיות הנוקשות של דור המייסדים ועם השלכותיהן ארוכות הטווח.
העולם, כך היא מגלה, צבוע בגוונים נוספים מלבד שחור ולבן.

אשמח לשיתוף פעולה עם רכזי תרבות, קבוצות קריאה, קבוצות נשים וותיקים ועם ספרנים להזמנת ההרצאה!

ועוד על הספר ועל ההרצאה בתגובה הראשונה

31/05/2025

"זזה במקום"- רומן חדש יוצא לדרך

זזה במקום הוא רומן המספר את סיפורה של אמילי – שדרנית מתל אביב, אשר נקראת לשוב אל הקיבוץ בו גדלה, בעקבות הידרדרות במצב הראייה של אמה. אמילי שנקראה עמליה בילדותה, שנתה א...

01/05/2025

רגע לפני יציאתו לאור , זו תמונת הכריכה של הרומן החדש שזמן כה רב אני שוקדת על כתיבתו ועל כל מה שכרוך ביציאתו לאוויר העולם.

10/04/2025

משחקיות, יצירתיות וטיפול: תובנות מהשטח
לכבוד פסח וזמן הסדר והארגון, מצאתי מאמר מקצועי שכתבתי לפני זמן מה. למרות שעבר זמן, התובנות עדיין רלוונטיות לעבודתי כדרמה תרפיסטית:
רצינותה של היצירתיות והמשחקיות בטיפול
"מצאתי!" - קרא ארכימדס כששכב באמבטיה, ברגע של הרפיה מהחשיבה המאומצת על בעיית הכתר המלכותי. פרדוקס זה - שהפתרונות מגיעים דווקא ברגעי שחרור - מהווה בסיס תיאורטי חשוב בעבודת הדרמה תרפיה.
בעבודתי הטיפולית, אני נתקלת בפרדוקס נוסף: היצירתיות כרוכה בהעזה, וכדי להעז וליצור, המטופל זקוק לתחושת ביטחון בקבוצה או במרחב הטיפולי.
כפי שוויניקוט הדגיש, היצירתיות קשורה ליכולת האם להעניק לתינוק סביבה בטוחה, המאפשרת פיתוח אמון בעולם. כשסביבה זו חסרה, היצירתיות עלולה להיות בלתי נגישה ואף מאיימת.
בשנות עבודתי בפנימיות עם ילדים שהוצאו מבתיהם, נתקלתי רבות בילדים המסרבים לשחק משחקי דמיון ויצירה. תפקידי כדרמה תרפיסטית היה להתחיל ממשחקים קונקרטיים שיאפשרו בניית אמון בסביבה, וממקום זה להתקדם בהדרגה למשחקים חופשיים ויצירתיים.
בקבוצות דרמה תרפיה, בין אם לילדים או למבוגרים, המשחקיות והיצירתיות הן כלים טיפוליים רבי עוצמה. אולם המפתח להצלחתם טמון ביצירת מרחב בטוח המאפשר העזה, חקירה וגילוי עצמי.
גם בטיפול אישי, וגם אם הטיפול הוא למבוגרים ובשיחות יש מקום ליצירתיות.
האיזון בין יצירת מרחב בטוח לבין עידוד חקירה יצירתית מהווה אתגר מרכזי איזון שמזמין ומאפשר מצד אחד להעמיק ומצד שני להרפות.

08/04/2025

זזה" בתוך הסערה: על כתיבה בזמנים סוערים
אני כל כך רוצה לשמוח עם ההתקדמות של הספר, כי "זזה" כבר זזה קצת... אבל איך אפשר כשהמדינה עומדת על פי תהום?
אני כל כך רוצה לשתף אתכם בכריכת הספר, שמתחילה לרקום עור וגידים, אבל את מי זה יעניין עכשיו כשנלחמים על הבית, על הדמוקרטיה?
כששוב נורים עלינו טילים?
ואולי זה בכלל דומה למה שעמליה הילדה הרגישה כשאושרית הגיעה עם בעיות אמיתיות, שתפסו את כל המקום. כשהחברות של עמליה פתאום שוכחות ממנה, "ומכרכרות סביבה כמו תרנגולות". ועמליה אומרת בלבה: "זה מעצבן, אבל אסור לי לכעוס כי צריך להבין אותה ו'להתחשב' בה. יש לה משפחה הרוסה ואף אחד לא יודע מה היא עשתה עד היום."
כן, יש סביבי דברים חשובים וגדולים יותר מהדברים ה"קטנים" האלו כמו ספר.
אבל בשבילי הוא חשוב, ואולי דווקא הוא זה שמאפשר לי לעבור את התקופה הזאת בשלום ולא לשקוע לגמרי בדכדוך.
אולי גם בזמנים קשים, היצירה היא מה שמחזיק אותנו? אולי דווקא כשהכל סביבנו מתערער, חשוב לאחוז במה שמחבר אותנו לעצמנו?
מקווה שכשהספר יצא, גם אתם תצליחו ליהנות ממנו ואולי אף למצוא בו מעט מפלט, כפי שהכתיבה מעניקה לי.
קרדיט לתמונה IInbal Shani ואני חושבת על המסך שמפריע להתמקד בדברים הלכאורה לא חשובים שבחיים, אך שבכל זאת מעניקים לנו חיים,.

03/02/2025

ביום שישי האחרון חגגתי 73 שנים.
כשמספר שנותיי לא שידר לי "וואו",
קפץ לראשי זיכרון הקשור לאמי.
היא הייתה מוצאת משמעות מיוחדת לגימטרייה של הגיל בכל שנה ביום ההולדת.
אמי לא הסתפקה בחיבור הפשוט, אלא דאגה לחשב חישובים מפולפלים ובכך יצרה קסם בכל מספר.
בהשראתה, אך מבלי להסתבך מדי בחישובים, גיליתי שב-73, דווקא הפשטות נוגעת בי.
73 = 3 +70
כלומר ע' + ג'
"גע" - 73 מספר שמזמין אותי לגעת בחיים ומאפשר לחיים לגעת בי.
נגיעה עדינה ועוצמתית של משמעות והתחברות.
מאחלת לעצמי שספרי "זזה במקום" יצא לאור ויגע בלבבות.
מאחלת לכל המשפחות של החטופים לשוב ולהתאחד,
לחבק ושוב לגעת.
שתהא זו שנה של נגיעות מקרבות - בינינו לבין עצמנו ובינינו לאחרים

16/01/2025

זוכרים את הבובה או הדובי האהוב שלכם מהילדות?
יש משהו קסום בדרך שבה חפץ קטן - בובה, שמיכה או דובי - יכול להפוך למשהו כל כך משמעותי בחיינו. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי מבריק, קרא לזה "חפץ מעבר" - אותו דבר מיוחד שעוזר לילדים קטנים להרגיש בטוחים גם כשאמא לא לידם. זה לא סתם צעצוע - זה גשר בין הדמיון למציאות, בין המוכר לזר.
לפני שאמילי, גיבורת הרומן "זזה במקום" עלתה לכתה א' אביה החליט שהגיע הזמן "להתבגר" - הוא לקח את כל הבובות שלה, חלק מסר לגנים, וחלק זרק. אבל אמילי? היא הצליחה להציל בובת קיפוד קטנטנה, מחזיק מפתחות שהחביאה בין הבגדים. הקיפוד הקטן הזה ליווה אותה שנים ארוכות, והפך לחפץ משמעותי בחייה. מעניין, מה הייתה המשמעות שלו לגביה.
בתמונה אני יחד עם דליה, הבובה שליוותה אותי בילדותי. אני כבר לא זוכרת מתי נפרדנו, אבל משהו מהקסם של המשחק והדמיון נשאר איתי עד היום.
אני תוהה - מה היה החפץ המיוחד שליווה אתכם בילדות? אולי דובי? שמיכה? בובה? איך ההורים שלכם התייחסו למשחקים ולצעצועים האלה? האם גם אתם מרגישים שמשהו מהקסם הזה של המשחק נשאר איתכם?
בואו ספרו לי על החבר הדומם שליווה אתכם בילדות...