21/12/2023
לחיות בלי להתלונן – האם זו משימה בלתי אפשרית?
כשבוחנים זאת באופן מעשי, מתברר שקבלה של אדם את עצמו משמעה – לא להתלונן על קשיים וחסרונות שאנו חווים ואשר אינם בשליטתנו, כגון "אני נמוך מידי" או ״אני חלשה בפיזיקה ומתמטיקה".
ומה לגבי תלונות על בעיות או קשיים אשר כן ניתנים לשליטה ולשינוי? למשל "אני סובל מעייפות כרונית", "יש לי עודף משקל". מומלץ להעדיף חתירה לשינוי ופתרון של הבעיה על פני תלונה.
כשאדם מספר לאדם אחר על מה שהוא לא אוהב בעצמו, הוא מגביר בכך את חוסר שביעות רצונו, שכן האחר לא יכול לייצר שינוי אמיתי באופן בו אותו מתלונן תופש את עצמו. הזולת יכול אמנם להכחיש את הדברים אבל לרוב, המתלונן לא יאמין לו. ובמקרה בו יפגין האחר רחמים, פעולה זו רק תבזה את המתלונן ולא תועיל לו במאום.
נסו לשאול את עצמכם, איזה מענה אתם מצפים לקבל מהמאזין לתלונותיכם? האם הוא באמת יכול לסייע ולחולל שינוי? אם תקדישו מחשבה לשאלה זו, תתחילו אולי לחוות את האנרגיה העצומה שמבוזבזת בתלונות. אנרגיה שאותה אפשר לתעל לאהבה, שבח והגשמה עצמיים או לעזרה לאחרים בכדי שיגיעו גם הם להגשמה עצמית.
ההתלוננות המתבטלת באזני הזולת מעודדת רחמים עצמיים ומשתקת את היכולת להעניק ולקבל סימפטיה כנה. אדם שמקבל את עצמו בכנות, לא יתלונן באזני מי שאינו יכול לעזור לו. אם מדובר בדברים שהוא אינו אוהב עצמו, במקום להתלונן הוא יחליט לנקוט במעשים שיובילו לגיוון השינוי הנכסף.
נסו בבילוי הבא שלכם עם עוד כ-3 זוגות לרשום בפניכם כמה מהשיחה עסקה בתלונות עצמיות, ושאלו את עצמכם עד כמה התלונות שהושמעו הועילו ולו במשהו באופן מעשי ותגלו את חוסר התכלית שבשיגור סתמי של תלונות.
אז למה בכל זאת בוחר אדם שלא לקבל את עצמו ואת המציאות ובמקום זאת להתלונן?
לכל התנהגות קיימת סיבה ומה שמחזק אותה הוא גמול כלשהו, גלוי או נסתר, גם אם בעיני המתבונן מהצד הגמול שגוי. כשאדם בוחר להתלונן על חולשותיו וקשייו, לרומם אחרים להתייחס אל עצמו כאל חסר חשיבות, הוא מרוויח מכך הימנעות מסיכון שקיים בעצם יצירת קשר, מה שמרחיק ממנו חוויות של דחייה ואכזבה. לפעמים הסיבה היא נסיגה למצב של השבעת רצון "הגדולים" כמו פעם כשהוא היה "ילד טוב".
כשמבררים זאת, מגלים לא אחת שהאדם מאמין שכל עוד הוא נותר חסר ערך, אין לו מן הסתם עבור מה לטרוח להשתפר ולכן הוא גם לא צריך להתאמץ באופן מיוחד. בנוסף, בתור 'מסכן' האדם גם זוכה בלא מעט רחמים ותשומת לב וגם זה די נעים בד״כ.
בהלך המחשבה התְלוּנָתי, האדם מנציח שעירים לעזאזל שאשמים באומללות שלו ובכך חוסך מעצמו את הצורך בנשיאה באחריות להשקעת מאמץ לשם שינוי.
בפסגת הסיבות לבחירה בהתלוננות על פני נקיטת מעשה, ממוקמים המיומנים ביותר בהתלוננות על עצמם ועל העולם – אלה הבוחרים בתפישה מוכרת ומכאיבה. תפישה של חוסר יכולת לחיות את חייהם כפי שהיו רוצים, מחשש שאם הדבר יקרה, הם יחושו שהם אינם ראויים לאושר הזה (כמו באימרה הנושנה: "אינני מוכן להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותי כחבר").
יוצא איפה, שקל יחסית לתחזק מערך של בוז, הכרוך בפחות הסתכנות מאשר במצב בריא של קבלה עצמית. לתפישתי, מאחר והצמיחה היא העדות היחידה לחיים, הבחירה בסירוב לצמוח משולה לבחירה במוות.
כשהאדם מצויד בהבנה הזו ביחס להתנהגותו, הוא יכול לכוון עצמו להחלטה על שינוי, בכיוון תהליכי צמיחה וקבלה עצמית, המושתתת על ראייה מציאותית של עובדות, פרשנויות מציאותיות של אירועים והכרת האמונות הבסיסיות שהאדם מחזיק בהן והמרתן באחרות בתהליך מסודר ונכון.
