23/06/2025
ממ"ד: מרחב מגן או זירה של פחד?
מאז השביעי באוקטובר 2023, התודעה הישראלית נפרמה ונשזרה מחדש סביב מקומות שבעבר היו ברורים בפונקציה שלהם — מגוננים, מגִנים, שומרים. הממ"ד, אותו מרחב מוגן דירתי שתוכנן לספק ביטחון, הפך בן רגע — בעקבות זוועות הטבח, החדירות לבתים והמוות שחדר גם למרחבים האטומים — לסמל של כישלון ההגנה ושל אובדן תחושת הביטחון הבסיסית ביותר: "במקום הזה לא יקרה לי כלום".
החמרה ניכרת בתפיסת הממ"ד כמגן נרשמה סביב המלחמה עם איראן, שפרצה לפני עשרה ימים. אזרחים רבים ברחבי הארץ נקראו שוב להיכנס למרחבים המוגנים, אך עבור רבים מהם פעולה זו עוררה מצוקה גופנית ונפשית של ממש, והחזירה את גלי הטראומה אל פני השטח בעוצמה מחודשת.
הפגיעה הנפשית בממד הסמלי והתודעתי של הממ"ד עמוקה במיוחד אצל מי שחווה ממקור ראשון, או נחשף בעוצמה, לסיפורים מהדרום. עבור רבים, גם במרכז הארץ, הכניסה לממ"ד בעת מתקפות מאוחרות יותר (כמו זו מאיראן) הפכה לאירוע מעורר חרדה: הגוף אולי נשמע להנחיות הביטחוניות, אך הנפש מסרבת להאמין שזהו מקום מוגן. הפחד הפך לאינטימי ומפורש: אם אפילו כאן לא בטוח, איפה כן?
תיאור מקרה: הגוף זוכר גם כשאין אזעקה
אחת ממטופלותיי, אישה נשואה ואם לשלושה, תושבת הדרום, מתמודדת עם קושי עמוק להיכנס למרחב המוגן שבביתה. בשביעי באוקטובר היא שהתה במשך שעות ארוכות בממ"ד עם משפחתה, בעיר מגוריה. מאז, בכל ניסיון להיכנס אליו – גם כשאין התרעה – מופיעים סימפטומים גופניים ברורים: תחושת חנק, לחץ דם גבוה, הזעה, ולעיתים אף ניתוק רגשי. היא מתארת את הממ"ד כ"מקום שבו הזמן עמד מלכת, ושבו פחד המוות הפך לדבר מוחשי ויומיומי". התחושה של מרחב מגונן פשוט לא קיימת עוד.
איך אפשר להתיידד מחדש עם המרחב הזה?
הכרה בפחד היא הצעד הראשון. ילדים ומבוגרים כאחד צריכים רשות להרגיש: לחשוש, להיזכר, לכעוס, לבכות. הימנעות מהמרחב — פיזית או רגשית — מעמיקה את הפחד ומשמרת אותו. המטרה איננה "להרגיע בכוח", אלא לאפשר יצירת קשר מחודש עם הממ"ד, בהדרגתיות, מתוך תחושת שליטה מחודשת.
כלים שיכולים לעזור:
עיבוד חווייתי מונחה
שימוש בגישה טיפולית (כמו EMDR, טיפול נרטיבי או Somatic Experiencing) כדי לעבד את הזיכרונות הקשים הקשורים לממ"ד ולאירועי השביעי באוקטובר.
התנסות הדרגתית בטוחה
תרגולים של שהייה מודעת וקצובה בממ"ד ללא אזעקה — בליווי אדם תומך או מנחה רגשי. לדוגמה: להיכנס לזמן קצר, להביא חפץ אהוב, להדליק נר ריחני, לצייר או לשמוע מוזיקה רגועה.
שיח משפחתי פתוח
לאפשר לילדים (וגם למבוגרים) לשאול שאלות, לשתף בזיכרונות ובפחדים, מבלי לנסות לתקן או להבטיח הבטחות שאינן מציאותיות. עצם הדיבור מקטין את תחושת הבדידות והבושה.
שימוש חוזר ומשמעותי בממ"ד בזמנים רגועים
הפיכת הממ"ד למרחב חיובי גם בשגרה — מקום למשחק, לקריאה, או לשיחה רגועה — עשויה לעזור בהפחתת הקונוטציה המאיימת.
עוגנים קרקעים
תרגולי נשימה, מיינדפולנס, ופעילות גופנית עדינה בזמן השהייה בממ"ד, יכולים לסייע לווסת את תגובת הגוף ולבנות מחדש את תחושת ההחזקה הפנימית.
תמיכה קהילתית ומוסדית
סדנאות, קבוצות תמיכה או מפגשי שיח ייעודיים שיאפשרו חוויה קולקטיבית של חיבור מחודש עם תחושת מוגנות.
לבסוף,
הממ"ד, שהיה אמור להיות קו ההגנה האחרון, הפך עבור רבים לסמל של בגידה בטוחה. הדרך חזרה אליו, במובנים רבים, היא הדרך חזרה לעצמנו: לאמון, לתקווה, לחיים שיש בהם סיכון אבל גם חוסן. זו דרך שאפשר לצעוד בה — לא לבד, לא מהר, אבל בהחלט בצעדים קטנים של ריפוי.
