01/28/2024
איך לא חשבו על זה קודם?
הערב נעמוד YaelYael Giborי, עם משפחותינו המורחבות, בפתיחת התערוכה "שובר שוויון" במוזיאון העיצוב, בה איזיברה שלנו, חבישת השד הייעודית הראשונה והיחידה בעולם,הופכת למוצג מוזיאוני!
את המסע הזה התחלנו כשיעל עוד היתה סטודנטית, ואני בדיוק הקמתי את קיור דיוה, שהיתה האתר הראשון בעולם שפנה אל נשים שמתמודדות עם סרטן שד, והציע להן מוצרים ייעודיים לכל הצרכים החדשים שהן עומדות להיתקל בהן לאורך מסע המטופלת שלהן וגם, קהילה שהן דיברו בה על כל ההתמודדויות שלהן, חלקו עצות וטיפים, תמכו אחת בשניה, ובעיקר, הרגישו שהן לא צריכות להתמודד עם זה לבדן.
יעל הגיעה אליי אחרי שהציגה את פרויקט הגמר שלה ב HIT חולון לקבוצת מיקוד, וחצי ממי שהיו שם אמרו לה שהיא צריכה להיפגש איתי. כמה חודשים אחר כך נפגשנו לקפה, והיא ישבה שם חכמה ורצינית ומעמיקה להפליא, והציגה לי את הפרויקט הגמר שלה, שהיה חזיה שהיא פיתחה לשיחזור שד הדרגתי, מעבר לזה שרמת החשיבה והביצוע שלה היו חריגים באיכותם, היא הבינה לעומק את חווית המשתמשת היחודית.
אחרי שסיימתי לענות לה על כל מה שהיא רצתה לשאול אותי, שאלתי אם אחרי שאסיים להקים את קיור דיוה, והיא את הלימודים, היא תרצה לעבוד איתי על חזיה לאחרי ניתוחים, שהמצאתי ושהגשתי לה בקשה לפטנט.
יצאנו למסע פיתוח של מוצר, שנברא מתוך צורך שמסיבות מגדריות, מעולם לא הוגדר ככזה, לא כל שכן טופל. זו היתה בעיה שהפריעה "רק" לנשים, וככזו, היתה ציפייה שיתמודדו עם זה איכשהו ולא יטריחו עם הפרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע, בעיקר כשמדובר בשדיים, האיבר שהאנושות אובססיבית לגביו, משחר היותה, שמסמל יותר מכל אחד אחר: נשיות, פריון ומיניות.
כל עוד מדובר במימדים הארוטיים של השדיים, הרי שעולם העיצוב עשה כבר הכל; מעצמות לווייתן ועד מינימייזר ומקסימייזר ופוש אפ וויקטוריה סיקרטס ושתלי סיליקון מתקדמים. אבל כשמדובר על מיליוני הנשים בשנה שעוברות שינוי כירורגי באיבר הזה, בין אם מדובר על חולת סרטן שד, או על מישהי שביצעה עכשיו את ההגדלה שעליה חלמה שנים, יש להן צלקות והפרשות ודימוי גוף שמשתנה, ולמרות זאת, אף אחד, אף פעם, לא חשב שכדאי להתאים לאיבר הזה גם תחבושת.
המילכוד הזה, של עיסוק בתחום שהעולם, (הגברי, מקבלי ההחלטות), לא מעוניין לדעת עליו או להתעסק בו ובוודאי לא לממן אותו, המחיש עוד יותר את ההשתקה הכפויה על עיסוק בנשיות שאינה משרתת את הממדים האירוטיים, והבהיר לנו כי בתהליך המחקר, עלינו להעמיק בהסתכלות על כל הרבדים, הפיזיים, הרגשיים וגם התרבותיים של חווית המטופלת, ולתת מענה לכל שלב במסע שהיא עוברת, בזמן שהיא נאלצת לחבוש את שדיה.
ALL - IN - ONE
הבנו שעבור המנותחת, כל רעש רקע בזמן של כאב ומגבלות פיזיות ורגשיות רבות, מייצר אובדן שליטה נוסף להתמודד איתו, וידענו שהעיצוב עליו אנחנו חולמות, חייב לתת מענה הוליסטי לכל הצרכים הרפואיים והפוסט-ניתוחיים שישנם בימים הראשונים של תהליך ההחלמה; החבישה הראשונית והמשנית, סטריליות וספיגה, תמיכה ועיצוב נפרד לכל שד, הפעלת לחץ, קיבוע שתלים ונקזים והורדת הסיכון לאלרגיה ולזיהום.
לצוות המנתח רצינו לתת כלי אופטימלי, שייקל עליהם ויפשט את החבישה אחרי ההליך הכירורגי, שיצריך פחות אנשי צוות ופחות זמן לאחר הניתוח, ובעיקר, שיאפשר להם כלי tailor-made לכל מקרה והצרכים הספציפיים שלו. האמנו, (בתמימות), שאם נציע כלי כל כך טוב, לא רק שתהיה שום התנגדות אליו, אלא שמיד הוא יחליף את הפרקטיקות המאולתרות שהם משתמשים בהם באין פיתרון ייעודי. (note to self: הרגל הוא הסיבה הכי עיקשת מול חדשנות).
אבל מבחינתנו, לאורך כל הדרך, ALL IN ONE כלל לא פחות מהצרכים הרפואיים של הצוות או המטופלת, את נוחות הלבישה, את היכולת של המטופלת להחליף לעצמה חבישה, את הפעולה הטיבעית של לזרוק את התחבושות המשומשות במקום לכבס אותן, את צורת החזיה שנראית מוכרת ונשית גם אם מה שמסתתר תחתיה עוד מפחיד, את ההתאמה גם במצבי אסימטריה כפי שיחוו 65% מהנשים שיאובחנו בסרטן שד, ואת התמיכה הנדרשת גם בימים שהשד הופך מאיבר אינטימי ומענג, למקור לכאב וחרדה.
כשהתחלתי לדבר על זה בקהילה המתהווה של קיור דיוה, שאז כבר מנתה כמה עשרות אלפי נשים בשלבים כאלה ואחרים של התמודדות עם סרטן שד, הבנתי שכולן, כמוני, שונאות את החבישות ואת החזיות הרב פעמיות ועוד יותר לשטוף אותן, ושהן שונאות את הנקזים, ואת הדבקים, ואת ההכתמה של הבגדים. אבל חזקה ומטלטלת הרבה יותר, היתה ההבנה עד כמה מזיקה ופוגענית ומצלקת נפשית ופיזית ובעיקר, כל כך מיותרת, ההתעסקות בכל אלה, בזמן שאת מתמודדת עם אובדן השדיים שלך.
בשנה וחצי מהזמן שבו אובחנתי, עברתי שלושה ניתוחים ובשנתיים הבאות שניים נוספים. בזמן שהקמתי שני סטארטאפים ברצף, הייתי במצטבר חבושה וארוזה בחזיות לחץ במשך למעלה משבעה חודשים, שבהם ההתעסקות בכל אלה, דרשה זמן ותעצומות נפש והרבה מאוד עזרה. בכל הזמן הזה לא הצלחתי להבין איך יתכן שאין תחבושת שהיא חזיה שהיא תחבושת? זה נראה לי כל כך מובן מאליו שאם יש תחבושת לעין ולקרסול, אמורה מן הסתם להיות גם לשדיים, שיש לכל הנשים, ושקרוב לשבעה עשר מיליון מתוכן גם עוברות בהם ניתוחים, אם אלקטיביים קוסמטיים, או כי הן אחת משמונה.
מהיום שהתחלתי להציג את איזיברה, (ונדמה לי שזה הדבר שעשיתי הכי הרבה במהלך השנים האלה), בין אם בפרוטוטייפ הראשון שאיתו רשמתי פטנט, או בכל אחת מגרסאותיו, מאז ועד עצם היום הזה שבו הפכנו למוצג מוזיאוני, אין תגובה ששמעתי יותר מאיך לא חשבו על זה קודם?
התשובה פשוטה: רוב מכריע של המנתחים היו גברים, שמימיהם לא נאלצו להתמודד עם פרוצדורה או חבישה בשד, ולכן, חוסר נוחות של כמה ימים במהלך החלמה מניתוח, נתפס בעיניהם כסביר מספיק לא לחשוב שיש פה צורך. בכל פעם שהתלוננתי על תופעת לוואי כזו או אחרת, הבטיחו לי שזה שטויות ויעבור, והיה אף רופא שהמליץ לי להיות יותר חיובית, כי הוכח מחקרית שזה יעזור לי להחלים מהסרטן.
במהלך השנים מאז שיצאנו לדרך ואני הייתי היזמת הישראלית המשוגעת שמדברת (ומדגימה), על ציצים, קמה תעשייה שלמה שבראשה נשים, שהיו מספיק משוגעות לדבר בקול רם על מה שמפריע לנשים, ולהמציא לדברים האלה פתרונות. קוראים לזה FEM TECH וזו התעשייה הכי מעניינת להיות בה ולהכיר אותה. לא מעט מוצרי פמטק מרהיבים מוצגים פה לידנו במוזיאון העיצוב בחולון, ובהרבה מובנים, אני מרגישה שהתערוכה הזו, שעוסקת בעיצוב ומגדר, היא רגע מרגש של הכרה לפמטק כולו ולהבנה שבריאות נשים היא בריאות הציבור.
בסופו של דבר, החשיבה על ומתוך צרכים נשיים, הולידה גישה הוליסטית לטיפול בצרכים של מי שעברו ניתוח באיבר ספציפי, שיש לו מבנה מסויים ודרישות שנובעות מכך. החשיבה ה"נישתית" על 51% מהאוכלוסיה, והוואקום ששרר סביבה, איפשרו לנו לחשוב מחוץ לקופסה ולפתח בהתבסס על הידע והפטנטים שלנו, מה שהיא למעשה פלטפורמת חבישות ייעודיות לאיברים נוספים, שמשנה את התפיסה של עולם החבישה, מפונקציונאלית להוליסטית ולמתקדמת, ללא הבדלי מגדר.
מהיום הראשון, הידיעה שיש צורך וכאב אמיתיים שהמוצר שלנו יכול לפתור, אספה סביב איזיברה א.נשים שהתגייסו לתיקון העולם הזה, והעניקו לנו בנדיבות את כל מה שהיה צריך, כדי להפוך את הרעיון הזה למוצר רפואי, שיש לו קו ייצור ואישורים רגולטוריים ומשפחות של פטנטים, ומפיצים בלמעלה מחמש עשרה מדינות בעולם, ומשתמשות ומשתמשים מרוצים מסטנפורד מדיקל בסן פרנסיסקו ועד סינגפור ודרא"פ.
המחויבות של כל מי שעבדו איתנו לאורך השנים - מה CTO הראשון שלנו, יואב ניר עליו השלום, דרך המשקיעות והמשקיעים, עורכי הפטנטים והדין, רו"ח, מעצבות, יועצים רגולטוריים, יועצות ויועצים, נשות ואנשי צוות בארץ ובעולם ועד אחרון המפיצים שהצטרפו אלינו לאחרונה - היא תמיד אישית יותר, והערך הנוסף של איזיברה הופך את ההצלחה שלה לשליחות, שכל מי שעבדו איתנו לאורך השנים, אימצו אל ליבם. זו הזדמנות נהדרת להודות לכל אחת ואחד מכןם על חלקך בתיקון העולם הזה.
יש לנו עוד דרך ארוכה, להגיע לכל מקום שמתבצעים בו ניתוחי שד, ואנחנו עדיין מתכוונות להפוך את איזיברה ל Gold Standard Of Care Post Breast Surgery. אבל בתוך המסע הארוך והאישי שלנו, ההכרה שאיזיברה מקבלת היום, בהיותה מוצר פורץ דרך, היא רגע מצויין לעצור בו ולהגיד תודה על הזכות הגדולה לשנות דבר מה בסדרי עולם.
אז אם אתןם מנתחים, אחיות, מנהלי מרכזי שד, מחלקות רכש או מפיצים, משקיעות, שותפים אסטרטגיים, חולמים לפתח איתנו את המוצר הבא, רוצים לחבר אותנו למנתח הגאון, לחברת ההפצה, לשכן, למשפיענית, אנחנו רוצות לשמוע! זה הזמן להצטרף אלינו! בואו לתקן איתנו את העולם!
ובינתיים, בואו למוזיאון העיצוב בחולון. בתערוכה יוצגו מעל ל-120 פרויקטים עכשוויים מהארץ ומהעולם, החל ממוצרי מדף ופיתוחים טכנולוגיים רפואיים ועד לעיצוב ביקורתי ופוליטי, לצד מיצבים אינטראקטיביים ודוגמאות אייקוניות מן התרבות הפופולרית, ואיזיברה!
במוזיאון!
מחבקת חזק את עצמי בת הארבעים וחצי ולוחשת לה שהצלחנו.
